בחרתי לא לבחור. הסתכלתי מהורהרת, חושבת יותר מדי, מסתכלת בחשש ואף פעם לא 'עד הסוף'. כמעט מרגישה, כמעט נוגעת, כמעט אומרת לך שאתה אחד הדברים הכי טובים שקראו לי לאחרונה, אבל גם מסתכלת תוך כדי על בנים אחרים וחושבת איך יכולים להיות הרגעים איתם. והפחד הזה מהעתיד עם העבר, הפחידה והרעידה אותי. אז ניסיתי להגיד לך את זה, שבקרוב אצא לעולם הגדול ובו זמנית אתה תמשיך להלחם על רגעים של שפיות בתוך מחלקה שנמאס לה להגן על המדינה. ש16 יום הם הרבה זמן כל פעם. שזה קשה. אז שתקת. קיוויתי שתגיד שאני שווה את זה, שאתה שווה את זה, שהקשר הזה שווה את זה. אבל רק אמרת שאת מבין ושתקת. קיוויתי שתתעצבן קצת, שתגיד לי שאני צריכה להתמסר לקשר כי אהבה זה הכל וזה הכי הכי חשוב, אבל עצמת את העיניים, ושתקת. שאלתי אם אתה כועס, אמרת שלא. ואז ב16 יום שלאחר מכן, המשכתי במסע הרג הקשר ואמרתי לך שנמאס לי שאתה אף פעם לא עונה לטלפונים, אף פעם לא זמין. כעס שהצטבר שנאמר ברוע כזה של "יש הרבה בנים אחרים שהיו מתחלפים איתך. ואולי זה באמת לא שווה את זה." חצי נעלבת, חצי לא התרגשת, ורק אמרת שאני צודקת, ותשתדל יותר, וגם ש. טלפונים וסמסים ממני מחזירים לך את החיוך, את השפיות, שם, במקום הזה שכל כך קשה לך בו. והנה. עברו להם 20 יום. הכל כרגיל. אני מסתכלת עלייך בחיוך וחושבת על זה שטוב לי איתך עכשיו. ואיזה כיף זה שחזרת. וכמה אתה פעיל. ואכפתי. ויוזם. ובאמצע שמים ורודים, בין ים, ליציאת שישי, אמרת שדי. שזה פשוט קשה מדי. והסתכלתי עלייך, חצי לא מאמינה שאתה מוותר, שזו הבחירה שלך. הרי לפני 20 יום זו הייתה הבחירה שלי. אמרת שחשבת על זה, ששאלת העתיד מפחידה אותך מדי. שאלת אם אני כועסת. אמרתי שלא, בעצם, שאולי קצת. וגם ש, נגיע לגשר ונעבור אותו. אבל החלטת שאתה יודע איך ואיפה הגשר יסתיים וככל שנמשיך ללכת בגשר, זה רק יהפוך את הקפיצה לקשה יותר. בלב גוסס ולא שלם, אמרתי שאני מוכנה לקחת את הסיכון הזה, אבל אתה החלטת שאתה לא מוכן לקחת אותו. אז נשארתי על הגשר לבד בזמן שקפצת ממנו. אז אחרי שהרעדתי אותו והססתי עם לקפוץ ממנו או לא, אתה כבר הגעת להחלטה.
אולי עשית את הדבר הנכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
