באמת שהאמנתי. האמנתי ב"סוד". האמנתי שאנשים הם טובים. האמנתי שכל מה שארצה אי פעם- אשיג. בגיל 19 הבנתי שלא הכל בשליטתי, שהשולט שבשמיים- הוא הבוחר האמיתי, ביחד עם הגורל, או איך שכולם בחרו לקרוא לזה. אבל המשכתי להאמין. להאמין באהבה אמיתית, באושר יום יומי, בעשייה ובהנאה מהדברים הקטנים. והשנה, שורה של כשלונות רצופים גרמו לי לרדת לקרקעית הים כדי לגלות שאין שם שום אוצרות שאני אמצא. שאני צריכה למצוא את הדרך בעצמי חזרה למעלה. ושינויים. כל דקה משנה את דעתי, מהרהרת בעבר הווה ועתיד, במקום להתמקד בעכשיו הממשי, בחיוך שפעם זרח כל כך הרבה. ולמצוא פתאום את הדרך חזרה לזה, כשאני מתחילה להבין שאני לא חיה בתוך בועה של סרט הוליוודי ורוד. באמת יש את זה? את השאיפה, עם הרצון, עם ההצלחה, עם התקווה, עם האהבה, עם העבודה, עם הצחוק?
וכמה רוע. אפשר לבטל את זה? לבטל את זה בעצמי? באחרים? בהחלטות הגיוניות ובלתי מתפשרות ללא דריסת אנשים אחרים בדרך?
וכמה שאלות. כמה.
ובכל ספיגת מכות בדרך להדרדרות למדרון, חלקים חלקים מהלב שלי, נשארו מרוחים על הרצפה. מחכים שמשהו יאסוף אותם. מחכים לי, להגיון הבריא לאסוף אותם.
עוד לב שנשבר. הייתי רוצה, שנשב מחובקים ומהורהרים, אוהבים ומרוחים על השמש ואחד על השני, והחלטת שלא. כרגיל האשמתי את עצמי. בלב, בגמגומים שלי ברגע שמתחילים לדבר על דברים אישיים, בשתיקות הלא מובנות, בטלפונים החוזרים ונשנים, וברצון להיות חלק מזה. ועכשיו, אחרי שמחקתי את המספר שלך והוספתי אותך לרשימת ההדרדרות האחרונה לקרקעית, אני מנסה להרים את עצמי לבד בלי שתתמוך. גם ככה הראתי לך רק את הצד השמח שלי והמבין, האופטימי והמלא בשמחה.
אתה מבין? כל כך רציתי. כל כך. כל כך רציתי שפחדתי. כל כך רציתי שאני מפחדת שלא תבין. כל כך מפחדת מלראות אותך שוב. כל כך מפחדת מלראות אותך. כל כך מפחדת שלא אוכל עוד לשים את המסכה של "אני בסדר, הכל מצוין".
וסרטים ותוכניות. עוד מקרה. עוד מכתב מהשואה. עוד ספר. עוד דברים מהחיים האמיתיים שגורמים למשקפיים הורודות שלי להתכהות. ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה. מפחדת ומבועתת מכך. מהורהרת ורוצה לפעמים להיות עם התחלה חדשה ללא זכרונות קודמים ומכאיבים. בלי מוות שמלווה אותי יום יום וגורם לי להסתכל על מרכז אמריקה בעיניים מפוחדות. בלי העצב הזה שמחלחל בי בימי זיכרון. בלי עצב שמחלחל.
הלוואי שהמשקפיים ישארו בהירות. שאמשיך להאמין בעולם ובטוב שבו. באנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
