| 6/2007
זה תמיד אותו הסיפור
זה תמיד אותו הסיפור: הגב עקום, הפנים לא יפות, התספורת לא מחמיאה. צריך לעמוד יותר ישר, צריך להסתפר, צריך לחייך. זה לא זה. פתאום האף נראה עקום והגבות עבות והלחיים צמוקות, והשחור שמתחת לעיניים!
כל פעם צץ משהו חדש ואינך מבין שזה רק בראש שלך. כשהייתי ילד הייתי ביישן, רציתי להעלם. רציתי שלא ישימו לב אליי. בעצם, רציתי שישימו לב אליי וכל מה שהצלחתי לעשות זה להעלם.
לפעמים אני חושב שזה עצוב. לא כל ההעלמות הלא-מכוונת הזו, אלא עצוב הוא שאפשר לסכם את כל החיים במשפט אחד, ברעיון אחד. הייתי מצפה שאשתנה, שאתבגר, אך ככל שאני מתבגר אני שם לב שאני מתנועע סביב אותם צירים, הלוך ושוב. הלוך ושוב. אני חושב שהרעיון שהיה מגדיר את החיים שלי, ואולי גם את החיים של כולנו, הוא שאני עושה את ההפך ממה שאני באמת רוצה. אינני יכול להסביר מדוע, הרי שכל העניין הזה הוא בלתי מודע ברוב המקרים. בלתי מודע- אך מכוון, מתוכנת בצורה כלשהיא- כי בסופו של עניין, יוצא שאני עושה ההפך מרצוני. ככל שאשקיע יותר מאמץ- יותר אחשוב- יותר אדאג, פחות אהיה מרוצה מהתוצאה.
בתור אדם דיי פחדן, שחשוב על רוב הדברים לפני הביצוע, כל הרעיון הזה קשה לי. קשה לי מכיוון שאני יודע שהוא נכון- ככל שאני חושב יותר, דואג יותר, הדברים לא פועלים כראוי. קשה לי מכיוון שאינני יודע אחרת. אני לא מסוגל כרגע לא לחשוב, לא לדאוג, לא לתכנן. וכלל שאני מתכנן, כך קורה ההפך- ובמקום ללמוד שלא לתכנן (ואיך אפשר לתכנן לא לתכנן?) אני ממשיך.
אולי בכלל זה היופי בחיים שלנו. כאדם השואף להכיר את עצמו- דאגתי להכיר את כל סביבתי מלבד את עצמי. אני מבין דבר-מה בפיסיקה, בפסיכולוגיה, במתמטיקה, באנשים. אני דיי טוב עם אנשים- עד שזה מגיע אליי. אני יודע לשחק את המשחק עם אנשים, אך ברגע שאני צריך לדבר על עצמי, לספר משהו אמיתי, אני משתתק. קראתי את כולם: את הסופרים והמשוררים וחכמי-הזן ואת הפיסיקאים ואת הפסיכולוגים ואת כל מה שאפשר, קראתי את הכל מלבד לנסות לקרוא את עצמי.
חשבתי לכתוב את עצמי. חשבתי לכתוב את עצמי אבל כל מה שהצלחתי לכתוב היה עוד משחק. משחק מילים, שרובן לא נוגעות בדבר. דאגתי לא לכתוב את עצמי וכתבתי את עצמי: סתמי, לא מעניין, לא מסודר, לא מובן, לא רוצה שיבינו אותו. כל הירארכיית הפרדוקסים הזו היא היופי בחיים. בסופו של דבר יצא שכתבתי את עצמי מבלי לכתוב את עצמי. ככל שאתעמק בכך יותר רק אגיע לעוד סתירות שכאלו.
כילד, חשבתי שהכל שחור או לבן. יכולה להיות אמת מוחלטת, דבר אחד וודאי, נכון, טוב, מוחלט. ככל שהתבגרתי, קראתי, למדתי, התנסתי, חייתי, הבנתי שזה לא כך. אפילו בתיאוריות יש חורים ובעיות והן לא מוחלטות, ואם התיאוריות הן כאלו שבריריות- החיים שבריריים הרבה יותר. שוב, במקום לעשות את מה שרציתי, לכתוב את עצמי, ללמוד את עצמי- עשיתי את ההפך: למדתי את הסביבה, קראתי יותר, למדתי לנתח אנשים, הקשבתי לאנשים. הקשבתי לאנשים בשביל שיקשיבו לי- אך לא הייתי מסוגל לומר דבר. כל החיים שלי ממשיכים לנוע על אותם הצירים הלא הגיוניים: אני רוצה שיקשיבו לי אך לא רוצה לספר, מפחד להיפגע.
ככל שאני מתעמק בכך אני מצליח להבין יותר כל הפסיכולוגיה, שהכל בילדות, בחוויות מוקדמות. זה נשמע כל כך מופרך, אך יש בכך קמצוץ של אמת. חוסר הבטחון הזה, הפחד הזה, הם אינם דברים שאני יכול לספר עליהם: אינני יודע מהיכן הם באו ואינני יודע לאן פניהם מועדות.
גם הטקסט הזה הוא אבסורדי במהותו: קודם לכן כבר הבהרתי והסברתי שכל התעמקות בנושא היא מיותרת- מכיוון שהמחשבות העמוקות הללו עוצרות אותי במקום, גורמות לי לעשות את ההפך מרצוני. למרות זאת, אני ממשיך. מדוע? אני ממשיך מכיוון שיכול להיות שכל ההתעסקות הזו בלהפסיק נוצרת רק מכיוון שאינני רוצה לפתור את בעיותיי. הנה, גם כאן זה כמו טיפול- אני יוצר לעצמי התנגדויות, הבעיה היחידה ברעיון הזה היא שקצת קשה לי להאמין שאני מעביר את עצמי טיפול- אמנם בעבר חשבתי כך אך נראה לי שזה קצת לא הגיוני.
שינוי. זה מה שאני רוצה. שינוי. זה קצת כמו ההתחלה- ואני אסביר: הבעיה שלי היא איננה בעיה "אמיתית", פיסית. התפיסה שלי יוצרת את הבעיה. אני חושב שאני רוצה להיפתח, רוצה להיות יותר חברותי, אך בעצם אני ממשיך לשדר את הסגירות. אמנם אינני ביישן, ואפילו ההפך מכך, אך מבעד למשחק הקולני והמשעשע אני ביישן. הדוגמא הטובה ביותר ששמתי לב אליה רק לאחרונה, היא שהגוף שלי מכווץ פעמים רבות, ובעיקר כפות הידיים, כאשר אני חולף מול אנשים ברחוב. כלומר, אם אני מסתכל על מישהו, והוא מסתכל בי בחזרה- אני פעמים רבות מגרד את האף, עושה כאילו אני מתעטש, או שאגרופיי נהיים קמוצים ואינני שם לב לכך.
עולות כאן שתי בעיות. הראשונה, הדיסוננס בין הרצון ה"אמיתי" שלי, לבין המציאות, לבין ההשתקפות המעשית שלי. השנייה, חוסר המודעות שלי לגופי. חוסר המודעות הזה קשור להתעניינות לכל דבר שהוא חיצוני, תוך מחשבה שתפיסות כאלו יגרמו לשינוי פנימי. אני חושב ששינוי התפיסות החיצוניות אמנם גרם לי לשינוי כלשהו בחלק הפנימי, אך על הציר הקיים. אני מאמין שלאדם אין תכונה מוגדרת- נניח- עקשן. כל אדם נע על ציר שבשני הקטבים שלו יש שתי תכונות מנוגדות- והוא מתנדנד בין שתיהן- תלוי בסיטואציה, במצב רוחו ובעוד גורמים. אינני יודע אם זה דבר שהוא אופייני רק לי- הקיצוניות והקוטביות הזו, אך נראה לי שעל רוב האנשים זה נכון. על מנת לצאת מציר האימה הזה צריך שינוי מהותי.
אחזור לשינוי. כבר בכיתה ח' חשבתי ששינוי תפיסתי- כלומר, שינוי חיצוני, יכול להשפיע על החלק הפנימי, והשתדלתי מאוד לנסות להשתנות. בדיעבד, אני יודע שהשתנתי, אך נשארתי על הציר- תכונות שבחרתי להפנים פשוט זזו על הציר לכיוון השני, ותכונות שחיבבתי דאגתי לשמור ולחזק. כל מטאפורת הצירים הזו בעצם אולי לא נכונה: אני חושב שיש תכונות- אולי שאיפות (אולי יצרים?) שמניעים אותנו, ומכיוון שהחיים הם דיי דינאמיים, אנחנו מנסים כל כמה זמן שיטה אחרת להגיע לשאיפות הללו- על ידי שינוי התכונות שלנו לפי הצירים.
| |
על קעקועים
על קעקועים:
הם מפספסים את הרעיון של החיים. אני מקווה להוסיף קצת בשר לתפיסה הזו מחר. עכשיו, אלך לישון.
| |
התבגרות
אני חושב שהתבגרתי: אני נהיה צעיר יותר.
תמיד הייתי הבוגר, וזה לא הפריע לי. תמיד הייתי הבוגר אבל רציתי להיות זה שמסוגל להשתטות, להיות קצת דביל, לעשות רעש.
הייתי ילד ביישן. אני לא זוכר אפילו מתי אמרו לי את זה לראשונה, כי כולם אמרו לי את זה תמיד. בצעירותי תמיד היו לי הרבה חברים והייתי אהוב על כולם, ולא הייתי יותר מדיי ביישן, אך אם אסתכל על התנהגויות ספציפיות- אראה שלמרות שלא נשארתי ביישן, התפיסה שלי הייתה עדיין כזו. בכיתה ח' התרגזתי על חבר שהיה נמחר על בנות. חשבתי שזה סוג של "חוסר כבוד" אליהן. תמיד הייתי נותן כבוד מוגזם לאנשים. תמיד הייתי משפיל מבט שהיו מסתכלים עליי, זז הצידה שרק היו מתחלים לצעוד לכיווני, תמיד הייתי מודע באופן מוגזם מדיי לסביבה. אני זוכר שישבתי בהפסקה, סתם עם כמה אנשים בכיתה, ופתאום נכנס מישהו ושאל מישהו אם יש לו ספר תנ"ך. השואל היה רחוק ממני, והייתי עם הגב אליו, אך שמעתי את מה שהוא אמר, הסתובבתי אליו ונתתי לו, כשוידאתי שיחזיר. הוא אפילו לא הכיר אותי.
הרבה זמן חשבתי על זה והבנתי שהייתי מוכן לעשות בשביל אנשים רבים דברים שבחיים לא היו עושים בשבילי, אפילו משהו קטן כמו ספר התנ"ך. רוב האנשים לא היו מסתובבים בכלל, ובטח שלא משאילים את ספר התנ"ך למישהו שהם לא מכירים.
לקחו לי כמה שנים בשביל להבין שאני נפגע מרוב האנשים מהסיבה הפשוטה שהייתי עושה בשבילם יותר משהיו עושים בשבילי. הייתי גם רגיש מאוד, אך לא רציתי להראות זאת. חשבתי שזה מביך, מביש, לבכות.
המטרה של הטקסט הזה הוא להדגים איך נפטרתי מהתחושות, אך לא הצלחתי להיפטר מהפסיכולוגיה, מהתפיסות שהביאו אותי להתנהגות הזו. אינני יודע איך שיניתי את דפוס ההתנהגות, אך יכול להיות שרק חשבתי ששניתי את ההתנהגות, כלומר- שיניתי את התפיסה שתופסת את ההתנהגות, אך ההתנהגות השתנתה. בכל מקרה, חשבתי ששיניתי את ההתנהגות וציפיתי לתגובות אחרות, אך המשכתי לקבל את אותן התגובות ולא הבנתי מה לא כשורה.
תגובות מסויימות של אנשים השתנו, אך נראה לי שזה קרה בגלל שינויים אחרים, ואסכם שבאופן כללי רוב התגובות נשארו אותו הדבר.
מכיוון שהתפיסה שלי על ההתנהגות השתנתה, אני חושב שהביטחון העצמי שלי השתנה, ולכן תגובות של אנשים השתנו. כשאני חושב על זה עכשיו, זה אפילו דיי מעניין, אם הייתי עורך ניסוי על כך. אנסה לתאר את זה בקצרה: בתחילה, ההתנהגות הכללית שלי לא השתנתה, אך הביטחון העצמי שלי החל לעלות קצת. הוא המשיך לעלות, וכמובן שזה מקרין החוצה- וגורר תגובות שונות מאנשים. בעקבות כך הבטחון העצמי שלי המשיך לעלות קצת, והייתי בטוח שההתנהגות השתנתה, שזה דבר שבעצמו גורם לעלייה בביטחון העצמי. חלק מהתגובות השתנו אך חלק מהאנשים לא הגיבו כפי שציפיתי, ולא הצלחתי להבין מה השתנה- עד שלא הסתכלתי אל עצמי: ראיתי שההתנהגות נשארה פחות או יותר אותו הדבר, ולכן התחלתי לחשוב.
עלו פה כמה נקודות מעניינות- כמה הביטחון העצמי משפיע על התפיסה של אנשים אחרים אותי, כמה הביטחון העצמי משפיע על פעולות שאנחנו עושים, כלומר- אותן הפעולות שאנחנו עושים בבטחון עצמי וללא בטחון עצמי. האם אפשר בכלל לשנות תפיסות כמו שיש לי ובעקבות כך לשנות את ההתנהגות, או שאנחנו יכולים לשנות רק את התפיסה שתופסת את ההתנהגות?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
