אהיה בת 27 מחרתיים.

טראגי.

אם הייתי נשאלת, 10 שנים אחורה, איפה אהיה- לא הייתי אפילו קרובה.

בכלל, מי ידע משהו בגיל 17?

למען האמת, גם היום אני לא יודעת הרבה.

עוד חושבת בתבניות, פועלת בתפזורות וחולמת על מחוץ למסגרות.

נוסטלגיות כבר לא מצליפות, אהבות ישנות הן בעיקר, או רק, תמונות.

תכף יגיעו טיטולים, הליכונים ועובדים זרים, זה עניין של שניות.

אמא מספרת לי שכשהייתי קטנה הייתי אוהבת את מתקן הקופים הזה בגן השעשועים,

הסולם הזה, שעוברים בו בין השלבים. הייתי עושה הלוך חזור. חמש פעמים.

היום אני מתעוררת עם שמונה שעונים מעוררים, נמנעת מטיולים ובכלל מעדיפה דרגנועים.

אם זה מה שעשו לי 10 שנים, מה יעשו לי 30?

ובכלל, זה לא מה שחשבתי שהחיים.

כשאנשים קטנים, אבל ממש -ילדים, הם מבינים שיום יבוא וידמו לאמא, או אבא, (תלוי עם מה נולדו)

כשאני הייתי קטנה, גם כשלא ממש ילדה, לא הבנתי שלשם דברים ילכו.

רק בגיל 15 הבנתי שלאנשים צבעי עיניים שונים.

בטוח שיש אצלי משהו לא בסדר בחיבורים.

התגייסתי, השתחררתי, שכחתי חברים.

מצאתי עבודה, התקדמתי, התפטרתי, מצאתי אחרת, נתקעתי, 5 שנים.

התחלתי ללמוד והפסקתי, שלוש פעמים.

התאהבתי, התרסקתי 18965463 מקרים.

התאהבתי, התארסתי, עדיין מבטיחה "זהו, השנה מתחתנים".

אוהבת, מסדרת, משלמת, לוחצת, לומדת, בודקת, מטיילת,

בת 27, תכף. אבל עדיין מפגרת.