אמ.. וואו, בחיי שלא חשבתי שאני אמצע את עצמי פה, אחרי כ"כ הרבה זמן.

אבל החיים מפתיעים.
האמת היא שחברה טובה שלי היא זאת שהזכירה לי את הבלוג שלי, שלימים אלה נהפך לנחלת העבר.

עם השנים גיליתי שיש לי זיכרון טוב למספרים, אז תוך דקה נזכרתי במספר הבלוג והופ אני פה.

בהתחלה הייתי מופתעת שהוא עדין קיים. תיארתי לעצמי שהנהלת ישראבלוג מוחקת בלוגים שבפינותיהם כבר נמתחו קורי עכביש. כנראה שלא.

דווקא נחמד לכתוב סתם ככה...

מזמן לא כתבתי תוך כדי הנאה מסוימת.

אין מקצועות הומניים בתיכון, לא באמת. סיפרות, תנ"ך, היסטוריה, הבעה, כל המקצועות שכבר מאחורי, הכל היה טכני וחסר תועלת.

וואו, הבצפר שהיה רב עולמי כבר מאחורי. קטע מפחיד.

מה הלאה? צבא. זה גם קל, גם ככה את הרב יחליטו בשבילו. מה שהכי מפחיד זה מה שיבוא אחרי: חופש.

בינתיים אני מעדיפה לא לחשוב על זה.

צבא, הא? דובר צה"ל. מרוצה מאד, גאה לומר שבלי שום פרוטקציה.

חוששת שאצטרך לשקר לתקשורת שיטתית, בעודי נוטה לשמאל.

יש לי חבר שנתיים. שנתיים טובות. למרות שהן היו מלאות גם בדמעות.

זוגיות זה מבחן. זה מבחן שלך מול עצמך ולא מול האחר. אבל אני לא אכנס לכל מני תיאוריות עלק פילוסופיות שיש לי בענין.

אני לא חושבת שאספר לו על הבלוג, אני אפילו אעדיף לא לספר לאף אחד ממכרי.

אבל אני כן רוצה שאנשים יקראו את דברי. זאת מטרתו של כל בלוגר בסופו של דבר, למרות שהוא לא תמיד רוצה להודות בזה.

אני חושבת שאני אמשיך לכתוב עוד, לא יודעת כמה ומתי, אבל אני אתן לזה צ'אנס.
גם אני מתגייסת במרץ ואני קצת מפחדת שאני אמות משיעמום, כי אני חולת לימודים ולו"ז צפוף. אז אני אנסה למצוא לעצמי תחביבים חדשים.