אם היו מעמידים אותי מול קיר מכוונים עלי רובה ואומרים לי להגיד מי אני או שיוציאו אותי להורג, הייתי סביר להניח עונה שאני מחשיב את עצמי בן אדם, שאל אף מאמציו הכנים נמצא איפשהוא בקו האמצע שבן הטבע החייתי לניצוץ האלוהי, אם אותה יחידת הוצאה להורג הייתה בניבזות שיש לצפות מכיתות יורים, מוציאה אותי להורג בכל זאת, בעיני העצומות היו חולפות בין פגיעת הכדור לשיתוקו של המוח, התמונות הבאות : שלג של הבוקר הראשון של החורף האמיתי במוסקווה, המבט על עיניו של פקיד ההגירה בנמל התעופה בן גוריון, מראהה של ברלין מקו הרקיע, החיוך של נדיה, הזעם בעיניו של הילד הפלסטינאי בבלעין, טעמה הקרמי של הגלידה הזולה ביותר ברוסיה, הרי ירושלים בשעה שהזריחה עולה עליהם בבוקר שבו חציתי אותם בטיול , עשרות ילדים אתיופים שנתלים לי על היד ומבקשים סוכריה או צעצוע, והדגל השחור יורד בסוף שלושת ימי הפסטיבל הגדול ביותר בגרמניה לקריאות "במהפכה שלנו אנו כבר רוקדים" של עשרות אלפי אנשים מכל אירופה. ככה הייתי מסכם את עצמי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: