כי אפשר גם בלוג אחר

הייתי אתמול בחתונה בראשון לציון, כמו כל אירוע אחר שבו המשפחה הדתית - מתנחלית שלי נפגשת איתי, האירוע הופך לחקירה מעמיקה על החיים מהעבר השני של הקו הירוק (בתוך ישראל זאת אומרת) וסדרת שאלות כדי להתעדכן במה אני חושב על כל מיני שאלות אקטואליות על סדר היום. אבל הכול התחיל דווקא בחוסר הבנה קטנה לגבי המתנה.

כשבאתי לחתונה לבוש לא כהרגלי בבגדים שלבשתי לפני הרבה שנים, באירועים חגיגיים, כיפה לבנה סרוגה, חולצה לבנה ומכנסים שחורים, וציצית, הבדילו ביני לבין שאר האורחים בטקס רק דבר אחד, העדרה של מתנה כלשהיא. זה לא שלא רציתי להביא פשוט באמת לא הייה לי במה לקנות אותה באותו היום, אז כל מה שהחזקתי ביד הייה הספר "הקוד של דה ווינצ'י" שאותו אני קורא בשקיקה בימים אלו. כשניגשתי לברך את הכלה בשעת הכנסת האורחים כמוקבל. זה היה הדיאלוג הקצר שהתפתח

• היי אסתר, מזל טוב.
• הי אלישע (השם שלי בחוגים הדתיים) תודה שבאתה
• היי אלישע (הבעל המיועד)
• הי (אני) (אני די לא סובל אותו, הוא היצור האפור ביותר שתפגשו ביקום, אני חושד שהבנים שלהם יוולדו עם ראש מרובע גם מבחינה פיזית)
• אוי תודה אני בדיוק רציתי לקנות את זה!!! אמרה הכלה.
• על מה שאלתי ליתר ביטחון עפילו שחששתי שאני כבר מבין על מה היא מדברת
• על הספר כמובן. זה בשבילי נכון ?
• אמ.... זאת אומרת ... משחתי את הזמן לכמה שניות כדי למצוא מוצא מהמצב המביך..

אז עלה בדעתי הרעיון. פתחתי את הספר, שעליו כמו על כל ספר שלי הופיע המשפט בן האל מוות - "הרכוש הוא גניבה" שייך לכל מי שרוצה לקרוא. הכלה הסתכלה ושאלה מה זה אמור לדעתי להביע. אמרתי שאני חושב שהרכוש באשר הוא מוכרז ככזה מהווה גניבה משאר האנושות, שכן אין דבר כמעט שנותר בשלמותו ע"י בן אדם אחד, לכן אף אחד לא יכול לטעון שמשהוא שייך לו ורק לו בלעדית. הכלה הסתכלה עליי לשניה ואמרה "אהה" אני אמרתי "מזל טוב" שוב הפעם עם חיוך גדול טיפה יותר כאילו על מנת לפצות והלכתי להתישב במקום כלשהוא כדי לזלול משהוא טעים לפני שיגישו את הבשר ואז כבר לא ישאר לי מה לאכול.