כי אפשר גם בלוג אחר

את העוני לא רואים בחזיתות המשופצות של בנייני הדיור הציבורי בשכונה ד' באר שבע, החזיתות של הבתים שם כמו בערים רבות אחרות בנגב שופצו ב 1983 ע"י חברות הדיור הציבורי השונות במסגרת פרויקט "שיקום שכונות" שהליכוד השתמש בו כדי לשלם מס שפתיים לאנשים שהביאו אותו לראשונה לשלטון 6 שנים קודם לכן. מאז ועד היום היה זה הדבר היחיד ששופץ בשכונה.

הסיפור של המצוקה החברתית כפי שראיתי אותה בשכונה, מתחיל במרכז השכונה. את המרכז יוצרים 4 בנייני דיור ציבורי בסגנון סובייטי משהו, שביניהם קיים חלל מרובע גדול. מכולות קטנות מספרות, חנויות ירקות זולות וממיאונים של הכול בדולר או בשקל או בשניים השתמשו במרחב הזה כדי למקם את עסקיהם בקומות התחתונות של הבניינים. אחד הדברים הבולטים לעין עוד ליפני שניגשים לדוכנים המאולתרים הרבים שבהם מוכרים פנסיונרים רוסיים וקווקזים סחורות גנובות ודברים שהם מצאו בזבל, לצד דברים שיצרו, זה הכמות הגדולה של אנשים צעירים שמסתובבים שם בשעות הבוקר, עדות לבעיית האבטלה הגדולה של השכונה.

 כשמתבוננים יותר מכרוב על הקונים דווקא אפשר למצוא עוד תו הכר מוכר של שכונות עוני – אנשים מתנדנדים, הולכים ללא מטרה או כיוון , שתויים או תחת השפעת סמים באופן ברור נראים בכמות גדולה באזור. מאחורי פניהם חרושות הקמטים של המוכרים בשוק הקטן שנוצר לצד קירות הבניינים מסתתר סיפור כישלונה של מערכת קליטת ההגירה הישראלית, רובם פנסיונרים מברית המועצות לשעבר, אחד מהם שדיברתי איתו היגר לארץ מגרוזיה, שם הוא הייה מועמד לאקדמיית המדעים הראשית של ברית המועצות, אדם בעל כבוד ויוקרה שנתן הרצאות באוניברסיטאות וייעץ למפעלים, הוא חי עשר שנים בלנינגרד אחת מבירות התרבות הגדולות של אירופה ובתו למדה באקדמיה למוסיקה של ברית המועצות מוסד מכובד בהחלט. זה כאמור בן אדם שמתפרנס היום מלמכור סחורה גנובה ליד קירות בתי הדיור הציבורי בשכנת עוני. למרות זאת הוא לא מתלונן. הוא משלים עם גורלו ואומר שהמדינה בכלל עושה לו טובה שהיא משלמת לא פנסיה שכן הוא לא עבד בארץ ולו שנה אחת, ההשלמה והאמירה שבכלל לא מגיע לי הם שנים  מבעלי הברית הטובים ביותר של הממשלה בשכונה.

קצת יותר פנימה לתוך אח הבניינים שוכן המקום שאילו באים האנשים שכן יש להם תלונות. וכאלה יש לא מעט. "סנגור קהילתי" היא עמותה ללא מטרת רווח שהחלה את דרכה בירושלים והתפשטה גם לבאר שבע, שמנסה לתת לקהילה בשכונה כלים כדי לבנות את עצמה כדי לצאת מהעוני. עם כל הרצון הטוב של עשרת אנשי הצוות, הסטודנטים המתנדבים ואפילו המתנדבים הרבים מתוך השכונה עצמה ( יותר מ 30) הם לא יכולים לעמוד במבול הפניות ולא יכולים לתת תשובה לעוני המתפשט או להגן על התושבים מפני ההתקפות הבאות שיבואו. הדס המנהלת של המקום אישה תימנית מקסימה, סיפרה שעד תחילת הכהונה של שרון הם נלחמו מאבקים התקפיים, הסיגו לדיירים השתתפות של המדינה בשיפוץ הבתים, השיגו את חוק הדיור הציבורי שלפיו אנשים יכולים לקנות את בתיהם, והגדלה של הבטחת ההכנסה לנשים חד הוריות, מאז הממשלה של שרון ותקציבי הקיצוצים של סילבן שלוום וביבי נתניהו הם מתעסקים בעיקר בלנסות את הפרצות ובלהגן על מה שקיים, והם גם לא מצליחים בזה.כמו כל דבר אחר בשכונה גם בסנגור קהילתי כל ההודעות הם בעברית וברוסית, אבל שיתוף הפעולה של האוכלוסיות בפרויקטים השונים של סנגור קהילתי בבאר שבע מוריד מאוד את המתח בין הצדדים, שני הפרויקטים הגדולים שלהם עכשיו לצד הפעילות השוטפת של העזרה בסבך הביורוקרטיה הישראלית לאוכלוסיה המקומית ופעילות תרבות והעשרה, הם : פרויקט קואופרטיב המזון, חנות שמוכרת אוכל במחיר שהיא מכולת אותו מהספקים, ללא שום רווח שעל מנת להיות חברים בו צריך להיות פעיל של הקואופרטיב ולבוא ולהתנדב בארגון. ככה מנסים גם ליצור מעורבות חברתית קהילה לצד הקלת מצוקת הרעב בשכונה, והפרויקט השני הוא מאבק על הפעלת קווי מוניות שירות לצד האוטובוסים בבאר שבע שבהם אפשר יהיה לממש את הזכויות של הפנסיונרים ושל התלמידים להנחה במחיר הנסיעה. אבל כל זה כאמור נותן פיתרון רק לגרגיר חול אחד מהבעיות של השכונה.

 בגלל העוני הרב התפרסמה השכונה ם כמוקד פשע, סמים ואלימות קשה. אנשים מהוגנים מנים שלא לעבור בשכונה בטח שלא בלילה,  מדי פעם בפעם ישנם סיפורים על רציחות וחיסולי חשבונות בשכונה שמתפרנסים לפחות העיתונאות המקומית, דויד שמחה, אחד מדיירי השכונה שבילה בעצמו כ 15 שנה בבית סוהר הראה לי את המקור לפשע בשכונה, הוא הראה את תלוש המשכורת שלו, בתור עובד עבודה פיזית של ניקיון בעירייה עם כל התוספות על מאמץ פיזי ושעות נוספות התלוש שלו מסתכם ב 2800 שקל לחודש, וזה כזכור אדם עובד. עם המשכורת המגוחכת הזאת הוא אמור לגדל שני ילדים, כמובן שהוא כל הזמן רודף אחרי שעות נוספות וכמעט ולא נמצא בבית. הילדים נשארים לבד, וללא שום מסגרת שתטפל בהם או תציעה איזושהי פעילות, דויד מתלונן על זה שלא משקיעים במתנסים במגרשי משחקים בחוגים לנוער. ללא הורים וללא מענה של מסגרת כלשהי יש הידרדרות מהירה לחיי הסמים והפשע. אנשים מסרבים פשוט לשחק עם הקלפים שחולקו להם מראש, אז הם מנסים לשנות את גורלם בכל דרך אפשרית, בשכונה ד' באר שבע הדרך הזאת הרבה פעמים זה פשע.

המשורר שמואל ירושלמי שגר בבאר שבע הקדיש לשכונה שיר הנה הוא :

מוקדש, למצבה העגום של שכונת ד' בבאר - שבע





בצפונה של עירו של אברהם –

אבינו,

שוכנה לה שכונה,

הקורסת מנטל –

עונייה;



בתיה,

שקועים בבוץ ורפש,

שנערמים,

מבלי שיפונו,

בידי – העירייה.



"בשמי" – הצחנה,

עומדים באוויר,

בהחנק את אפם,

של עוברי – אורח;



טיח על הבניינים,

מתקלף,

כעור – גוף,

שבשמש נצרב.



העוני והרישות,

חוגגים

ובכל מקום,

מכים שורש

והפשע –

שולט במרחב.



נהיה תפילה,

שעוד יבוא רגע,

כשיום מחר בהיר,

יגיע עד לכאן,

ושאור – השמש,

לא יחדל מאורו,

לעולם!