כי אפשר גם בלוג אחר

כמו כל שנה הזמנה אותי המשפחה לעשות את ליל הסדר אצל אחד הענפים הרבים של המשפחה, הפעם הזמינו אותי לשילה, ישוב שממוקם בדיוק, אבל בדיוק באמצע הדרך בין רמאללה לשכם. הרעיון איך נאמר לא קסם לי במיוחד, לא תרמו הזכרונות של ליל הסדר האחרון שהויכוחים על גדר ההפרדה בו נמשכו הרבה יותר זמן מקריאת ההגדה עצמה, ונאלצתי גם לחזור שוב פעם על הסיפור שאני תמיד חייב לספר בליל הסדר, איך שפעם כשהייתי בן 5 הגננת שאלה אותי אם הדם של הנוצרים, שהיהודים שותים בליל הסדר, הוא טעים.

אז חיפשתי כל דרך אפשרית לא לעשות סדר במשפחה, את חבל ההצלה זרקה לי כמו תמיד קימי, היא אמרה "למה שלא תבוא לעשות סדר אצלי במשפחה"; משפחה במקרה הזה יוגדר כ: החבר - דניאל, האבא, הדודה של האבא והדוד של אבא יחד עם אישתו של אבא. אמרתי כמובן טוב בסדר, מה כבר יכול להיות יותר גרוע מליל סדר אצלי במשפחה חשבתי. מה גם שאבא של קימי היה מספיק נחמד לאסוף אותי מבית שמש. הכל יהיה בסדר גמור אמרתי לעצמי.

אז אתמול קמתי מוקדם בבוקר בערך ב 12, התלבשתי בבגדים הכי לבנים שיכולתי למצוא (ג'ינס לבן וחולצה לבנה שעליה כתוב באותיות צבעוניות רקומות i love ethiopea) ויצאתי לחכות למכונית שלהם במקום המוסכם מראש שידוע אך ורק בשם הכינויי שלו "הכיכר עם הטווס" על שם הפסל הפרמיטיבי של הטווס שהוצב בכיכר לאחר שיפוצה לא מזמן. אחרי בערך חצי שעה התקשר דניאל ואמר "אלישע תקשיב אנחנו נהיה עוד חצי שעה" פשוט אבא של קימי ואשתו לא יכלו לחשוב על זמן מתאים יותר לטייל במנזר כלשהו. נו טוב אמרתי מה אפשר לעשות, והקדשתי את כל זמן ההמתנה לחקר פסל הטווס והגינה מסביבו בכיכר. ועכשיו אני יכול לדווח בגאווה שצורת הכנפיים של הטווס נוצרת ע"י לא פחות ולא יותר מ 52 אריכים אדומים מסודרים בשני קבוצות של 26 אריכים. ביניהם יוצרים את הזנב של הטווס המון פרחים צהובים ולבנים וסגולים, ליתר דיוק 60 כפול 3 פרחים צהובים. המכונית שהגיע לבסוף עצרה אותי מלספור את שאר הפרחים

אחרי נסיעה מסויימת ועצירה בתחנת דלק שלצידה אתר זיכרון צנוע לשואה בסגנון חידת חמיצר (עץ שעליו יש לוחית ברזל שאומרת "זכור מי עשה את השואה" 6,000,000 יהודים 1939 -1945) הגענו לבסוף לבית הדודים ברחובות..

בתור בית של פרופסור לאגרונומיה שהוריש את הבית והגינה לילדיו הגינה והבית די נראים טוב, יש המון עצים שיש בהם כל פרי אפשרי, אבוקדו, לימונים, קלמנטינות, תפוזים, פאמלות, מנגו. והמון המון חתולים שמסתובבים בחצר, מאחר והדודה שגרה שם היא אשה זקנה מרירה ורווקה, שלפי כל הסטריאוטיפים חייבת לגדל חמישים חתולים, מה שהיא אכן עושה.

המפגש אם בני המשפחה היה בסדר גמור יחסית. הדודה מסתבר למדה באוניברסיטה - קרמינולוגיה סוציולוגיה ופסיכולוגיה, ביקרה בהונק קונג ובמקאו ובדרום אפריקה, ושומרת אוסף של ספרים ישנים ונדירים, ביניהם ספרים סוציאליסטיים משנות
ה-30.

הדוד הוא בן אדם משעשע שנפגע בתאונת התחשמלות לפני די הרבה שנים ומאז סובל ממקרה חריף של סכיזופרניה, ומספר עשרות סיפורים בעיקר סיפורי זוועה. בשיחה קצרה הוא סיפר לי על גנבים שעורפים ראשים ברחובות, 3 אתיופים שפרצו לבית של אשה לבנה (אלוהים ישמור) וגנבו 3000 שקל, שומר בשדה חקלאי שדפק את הראשים של שני ערבים זה בזה וניפץ אותם, וגם לא שכח להבהיר שלדעתו התגשמות החלום הציוני זה העובדה שיש גנבים יהודים, רוצחים יהודים, שודדים יהודים וזונות יהודיות, עכשיו אנחנו ככל הגויים באמת.

אשתו של אבא של קימי, שיש לה דעה על כל דבר בערך, תמיד מדברת אנגלית כי היתה מורה לדבר הזה כמה שנים, ועכשיו תהיה מזכירה ראשית באיזשהו אירגון רפורמי. אבא של קימי, בחור משעשע שמעשן סיגרים קובניים קטנים ומספר בדיחות מהסוג הבא: "שני הומואים יושבים בפארק, פתאום עוברת בחורה שווה, אז כל אחד אומר לשני וואי איזה בחורה יפה, שווה, וואלה, ואז אחד מהם אומר, וואי הלוואי והייתי לסבית לשעתיים"

קצת לפני הסדר עוד קפצנו לסבא וסבתא של קימי, בגדרה, אני העברתי את רוב הזמן בשיחה עם העוזרות הפיליפיניות. כשחזרנו התחלנו את הסדר שלא כמצוותו ולא כהילכתו, דילגנו מקטע לקטע תוך בדיחות קרש של אבא של קימי וויכוחים אם אשתו על איך להחזיק את הסלרי נכון, וסיפורי זוועה של הדוד. אפילו לא שרנו את אחד מי יודע וחד גדיא ... יצויין שגם אני וגם דניאל (יצור ביולוגי נוצרי יש לציין) לבשנו כיפות כל הערב, ותרמנו משמעותית, ברוב טובנו, בחיסול שיטתי ואינטנסיבי של כל האלכוהול הבא ליד.

אז זהו זה הסיפור של ליל הסדר שעברתי. היה די משעשע בסך הכל.