קאבזה מפונגו, האל הראשי, ברא את השמיים והארץ, ושני בני אנוש, איש ואשה ברא אותם, וחנן אותם בחכמה. אבל שני בני אנוש אלה עדיין לא החזיקו "מוטימה" או לב.
לקאבזה מפומגו היו ארבעה ילדים, הגשם, השמש, החושך והירח. הוא קיבץ את כולם ביחד ואמר להם, "אני רוצה לסגת עכשיו ככה שבני האנוש לא יראו אותי, אני אשל את הלב במקומי כדי שידריך אותם, אבל לפני שאני עושה זאת אני רוצה לדעת מה אתם מתכוונים לעשות. אה, אמר גשם, "אני חושב שאני אשפך ללא הפסקה למטה ואשים את הכל תחת המים", לא ! אמר האל הראשי, אל תעשה זאת, תסתכל עליהם, אמר כשהו מצביע על בני האדם, אתה חושב שהם יוכלים לחיות מתחת למים ? עדיף שתעשה תורות עם השמש, ואחרי שהרטבת את האדמה די צורכה, תן לשמש ללכת לעבודה וליבש אותה.
ואיך אתה הולך להתנהג שאל האל את השמש. "אני מכוון להאיר חזק ולשרוף כל דבר מתחתי" אמר בנו השני.
"לא" השיב קאבזה מפונגו. "ככה לא יילך. איך אתה מצפה שהאנשים שיצרתי יקבלו מזון ? אחרי שחיממתה את האדמה לפרק זמן, תן לגשם אפשרות לרענן אותה ולתת לירות לגדול."
ואתה חושך, מה התוכניות שלך ? "אני רוצה למשול לנצח" הייתה התשובה. היה סובלני אמר האל, אתה רוצה שכל הגברואים שיצרתי לא יראו דמבר מהעולם שיצרתי למענם ?תן לירח לזרוח כל לילה, וכש תראה את הרבע האחרון שלו אתה יכול למשול שוב עד שהוא יופיע מחדש. אבל אני השתהתי זמן רב מדי, עלי ללכת.
זמן מה לאחר מכן ירד הלב במארז קטן לא גדול יותר מגודלה של יד. הלב בכה ושאל את השמש, הירח, החושך והגשם, "איפה קאבזה מפונגו, איפה אבא שלנו"
"אבא הלך הם השיבו לו, ואנחנו לא יודעים לאן"
"הו כמה שאני רוצה להתחבר איליו השיב הלב, אבל מאחר ואני לא יכול למצוא אותו, אני אכנס לתוך האדם ודרכו אני אחפש את האל מדור לדור"
וכך קרה. מעז ועד עולם כל בני האדם נולדים עם לב המחפש את האלוהים
- סיפור עממי באוגנדה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: