צ'ה גווארה באפריקה, הנוער האפריקני והאדם הלבן

על ביקורו הכושל של צ'ה באפריקה, על המנטליות הבעייתית שמנציחה את המציאות, ועל נסיונות קטנים לשנות אותה.

כתב : דרור פויר.

צ'ה באפריקה

צ'ה גווארה נחת באפריקה בקיץ של 1965 עם 14 לוחמים קובניים על מנת להצית את המהפכה האפריקאית הגדולה. גווארה, מהפכן-סגפן, הבין שמשהו מסריח על ההתחלה, כששלוש מכוניות מרצדס המתינו לו בשדה התעופה.
מהר מאוד התייאש צ'ה מאפריקה. את הדוח שלו על אפריקה פתח במילים: זהו סיפור של כישלון. גווארה נדהם מהשחיתות בצמרת ומהנירפות בתחתית, הוא ראה את החמדנות, את הייאוש, את האמונה התפלה, ועזב לדרום אמריקה, שם נהרג לאחר כמה חודשים.
יותר מדי רודנים היו פה, באפריקה, ופחות מדי מהפכנים, ולא צריך להיות גווארה בשביל לראות את זה; שלושים ושמונה שנה אחר כך, ועדיין נדמה שאין עם מי ללכת למהפכה. הקרקע פה מצמיחה רודנים ולא מהפכנים כי משקים אותה בייאוש ולא בתקווה. שלושים ושמונה שנה עברו; המון רודנים, אף לא מהפכה אחת, וזה עוד בלי לדבר על התפוררות הגושים, הגלובליזציה, האיידס, קרן המטבע, השיטפונות, הבצורות – וזה רק בשלושים ושמונה השנים מגווארה עד אליי. ובמקום בו גווארה נכשל, אכשל גם אני. אבל מה, בכיף.
הוא היה באוגנדה, אבל אני במלוואי, שזה יותר למטה. מלחמות אין פה, וגם לא רעב גדול, אבל גם אין פה הרבה דברים אחרים, כמו רופאים, כמו תרופות, כמו מורים, כמו תקווה.
משהו כבוי פה בעיניים של האנשים. פחות מדי גאווה אתה רואה פה, פחות מדי אגו (או יותר נכון, אגו מהסוג הלא נכון), פחות מדי תודעה. אני מתאר לעצמי שדורות של עבדות ורודנות יכולות לעשות את זה לבנאדם, מעניין כמה זמן ייקח להוציא אותן מהמערכת. ואפילו כשבאים לכפר שלנו הילדים העשירים מהעיר הגדולה – ולפעמים אנחנו נראים למקומיים שונים עוד פחות מהם – אפילו אז אני לא מתרשם שאפשר יהיה להוציא פה אל הפועל מהפכה הגונה. לא כאן, לא עכשיו.

הנוער האפריקני והאדם הלבן

יש פה שכבה שלמה של אנשים, אני מעריך מגילאים 16-30, שפשוט אין להם שום דבר, ואני לא מדבר על כסף דווקא. אני מדבר על משהו בסיסי יותר, כמו חשק לחיות. אתה מדבר איתם,ולא עוברות שלוש דקות עד שמישהו מעלה את המוות כנושא שיחה. פה הוא באמת לא מחוסר עבודה, המוות: תוחלת החיים פה היא 37.5, רבע מהילדים לא מגיעים לגיל חמש, שבעים אחוזים לא יודעים קרוא וכתוב. כמעט כל בנאדם פה, לפחות אחד מההורים שלו מת, וכמעט אף אחד לא הלך לבית ספר. אני מלמד באחד מבתי הספר האלה ותאמינו לי: זה לא מקום שאתה שמח ללכת אליו.
לרבים מהצעירים האלה יש תינוקות קטנים משלהם, ואת פרנסתם הם מוציאים מתיירות: פה מוכרים תכשיטים, שם שייט לאי הסמוך, פה קצת גראס ושם איזו קומבינה. ביום הם חורשים את החופים, בלילה הם משתכרים ומדברים איתי על המוות. ככל שאתה מזיין יותר, אתה מתקרב למוות. קונדומים? למי אתה בא לספר על קונדומים? אתה באמת חושב שלמישהו אכפת?
אהובתי עובדת פה כרופאה, ויש פה המון תינוקות שמתים סתם, מהתייבשות. מוות מיותר, של הזנחה ובורות. למה אתם לא משקים את הילדים שלכם? אין תשובה. הכל מתקבל באותה אדישות, באותה נירפות. לפעמים זה מעצבן נורא לראות, לפעמים זה כואב.
ומהר מאוד אתה נהיה חשדן, כל הזמן אתה בטוח שמנסים לרמות אותך, ורוב הזמן אכן מנסים לרמות אותך. כי פה זה כמו בכל מקום אחר בעולם: יש סטריאוטיפ, ואנשים עושים את הכל על מנת להגשים אותו. זה כמו העיירות פיתוח: אתה חושב שמישהו דפוק, אתה דופק אותו, אחרי כמה זמן הוא כבר דפוק, וזה מה שהיה צריך הרי להוכיח מההתחלה. החלשים תמיד נהיים חלשים יותר, והאדם השחור רק נהיה יותר ויותר שחור.
ואני בחיים לא הרגשתי כל כך לבן. עובדת היותי אדם לבן, כך נדמה לי, מתחוורת לי בפעם הראשונה: הרגשתי גבר, הרגשתי ישראלי, הרגשתי יהודי, הרגשתי אשכנזי – מלא דברים הרגשתי, ולמלא ציבורים השתייכתי, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך לבן, כל כך מוּזוּנגוּ.
להיות פתאום האדם הלבן זו חוויה משונה. ולמרות שאבותיי לא באמת דפקו את אבותיהם, בכל זאת אני מבחין בסוג של אשמה שעומד תדיר באוויר. אבל אולי זה רק אני.
להיות לבן זה משונה, כי תמיד ראיתי את עצמי שחור, אבל כמה שחור שאני לא אהיה, בחיים אני לא אהיה ככה שחור, ככה דפוק, ככה זרוק ביבשת גוססת וחסרת משאבים, ככה נאלץ – כאילו לא עברו מאות שנים – להמשיך ולחיות תחת האדם הלבן, שתמיד יהיה לו המון, אבל המון, כסף, סכומים שאתה פה לא יכול לדמיין. ולמרות הכל אתה ממשיך להתמקח על עשר אגורות פה ועשר אגורות שם, כי מה תעשה? תצא פראייר? וכל פעם מחדש יש קול קטן שאומר, תן לו את הכסף, מה 'כפת'ך, אבל לא כל פעם אתה מקשיב. וגם זה צד של החשדנות הזו. אתה כאילו מוכן לתת את הכסף שלך, כמו מליונר מניאק, אבל רק למי שאתה רוצה.
ומה הכי מרגיז אותי? זה שבלונלי-פלאנט כותבים שהאנשים המקומיים מאוד נחמדים וידידותיים וכל זה. זה ממש יכול להרתיח אותי. נכון, הם נחמדים וידידותיים, אבל איך אתם לא רואים את המתחת? אני כבר לא רואה רק את הנחמדות והידידותיות, עכשיו אני רואה יותר את הייאוש ואת מה שגווארה ראה: את הנירפות. בתיכון, איפה שאני מלמד, אני מספר להם על היילה סילאסי, על מרטין לותר קינג, על מלקולם אקס, על נלסון מנדלה, על צ'ה, על הפנתרים השחורים שלנו, אני מנסה להחדיר בהם תודעה מעמדית, אבל לא ברור לי עד כמה אני מצליח.
אני גם יושב קצת עם האנשים, מנסה ללמד אותם מה המשמעות האמיתית של ה"ריספקט" הזה שהם קלטו מהטלוויזיה (יש פה שלוש בכפר). שהריספקט הזה חייב להיות מופנה יותר פנימה, אל האני החושב, שהריספקט הזה חייב להיות מופנה אל העבר, אבל גם אל העתיד, ומשם הריספקט הזה חייב להיות מופנה אל האחר. וגם כאן לא ברור לי עד כמה אני מצליח. אני רק אחד, ואני רזה, אין לי מספיק כוח, אבל מי יודע. וגם אם כלום לא יקרה, מילא. ככה זה תמיד פה: אדם לבן בא, אדם לבן הולך, והארץ השחורה לעולם נדפקת