כי אפשר גם בלוג אחר

אני לא חושב שראיתי איפה שהוא כל כך הרבה שנאה יוקדת, שבאה ממקום כל כך מלא רגש. לא בהפגנות בשטחים, לא בארוחות הערב עם המשפחה הדתית לאומית שלי, אני באמת חושב שאם הייתי הולך עם דגל פלסטין ברחוב וקורא להשמדת הציונות הייתי נתקל בפחות שנאה, מאשר כשאני הולך עם דגל הגאווה ברחובות ירושלים. זה באמת הדהים אותי. לא שתקתי. למרות שאני לא הומוסקסואל, השבתי וצעקתי בחזרה על כל צעקות השנאה. אמרתי בדיוק מה אני חושב לכל אחד. לפחות חמישה אנשים הבטיחו לי שיעקרו לי את העיניים, אחרים הסבירו שהם זוכרים אותי וישמחו להיפגש מאוחר יותר כדי להשלים את שיחתנו. היו כאלה שזרקו פצצות סירחון, היו כאלה שזרקו ביצים, היו כאלה שזרקו אבנים, והייה אחד שדקר. אבל האמת היו ממש לא הרבה אנשים מצידי הדרך של המצעד, בטח שפחות מהצועדים, אז אפשר להתנחם בזה. אפשר גם להתנחם בעובדה שראש העירייה שניסה למנוע את המצעד בכל דרך, נאלץ גם לשלם בסוף על קיומו 30 אלף שקל. אחד החברים שלי נעצר כשהגן על עצמו מול חבורה של חרדים שתקפה אותו במסלול המצעד. מול השינאה הזאת התשובה באמת של כל מי שנלחם על שיוויון ועל צדק חברתי חייבת להיות עד כמה שיותר להפגין את התמיכה בציבור הגייז, ולהתמודד ברחוב עם כל ההשפלות שגוררת הפגנתיות כזו, עם כל היחס ברחוב שמי שאחראי עליו זה החברה הקאפיטאליסטית שמסווגת כל אדם כמו מוצר לפי צבע עור, מין, לאום ונטייה מינית.