כי אפשר גם בלוג אחר

הקהל שהתאסף באוניברסיטת סווארטמור (Swartmore) מורכב מסטודנטים בעיקר, ואולי גם מספר פרופסורים וסקרנים נוספים מבחוץ. אוסף טיפוסי למדי בהרצאה פתוחה לציבור של פרופסור מפורסם למשפטים. למרות זאת, יש משהו שונה ואולי קצת מוזר בקבוצה הזו. בסווארטמור אין בית ספר למשפטים, ולכן גם לא רואים בקרב הקהל צעירים לובשי חליפות חדשות שטרם הספיקו לתלוש את התווית מעליהן, או צעירות בנעלי עקב חדשות שסוליותיהן עדיין לא בלו. ויש עוד משהו. משהו מוזר עם הטישרטים שלהם. לאן שלא תביט, תראה חולצות עם סיסמאות במקום לוגויים מוכרים. לא תמצאו כאן "Tommy Hilfiger" ו- "Ralph Lauren", אלא חולצות שעליהן מודפסים משפטים סתומים. מה זה "Downhill Battle"? או "Grey Tuesday"? - ילד אחד לובש חולצה עם תדפיס גולגולת עצמות ומתחת הכיתוב: "Home Taping is Killing the Music Industry." אם מסתכלים מקרוב רואים שמתחת, באותיות קטנות, כתוב: "(And it's fun)."

אחדים מהסטודנטים קמים כדי להציג את הדובר. הם עצבניים, לא מאורגנים במיוחד ונוטים למלמל. עכשיו אפשר כבר להבחין בשלטים המאולתרים: "Swarthmore Coalition for the Digital Commons" הודבק לדוכן הנואמים, ועל הקיר שורבט "Free Culture". עכשיו כבר ברור יותר. זו איננה סתם עוד הרצאה, זו אסיפה פוליטית. האנשים מתחילים לרקוע ברגליהם. הסטודנטים מתחילים לאבד את סבלנותם, בזמן שהדוברים ממשיכים בדברי ההקדמה. אבל כאשר הוא קם, הקולות נודמים, וגל של התרגשות שוטף את הקהל. לורנס לסיג, הפרופסור למשפטים מאוניברסיטת סטנפורד, מוכר לציבור שלו בשם לארי, לבוש בשחור ועל חוטמו משקפיים שיכל ללבוש בן(ג'מין) פרנקלין, ממתין עד שהקהל נרגע. ואז פתאום אתה קולט. הברק מכה בחוץ, והריח באוויר הוא ריחה של מהפיכה.

"קניין רוחני", או IP כפי שנהוג לכנות את המושג באנגלית, עוסק בשלושה סוגי קניין שהרשויות מעניקות לבעליהם: זכויות יוצרים, פטנטים וסימני מסחר. זכויות יוצרים קשורות לצורות ביטוי יצירתי כמו ספרים, מחזות, מוזיקה וכן הלאה. פטנטים מגנים על רעיונות שימושיים בבסיסם של חידושים ותהליכים שימושיים, כמו תגובה כימית או התקן מכני חדשני. סימני מסחר מתייחסים לשמות מסחר. במהלך המאה ה-20, אינטרסים אלו (וקרוביהם כמו סודות מסחר, תחרות והזכות לפרטיות של אישי ציבור) היו צרים ולא היו שנויים במחלוקת. בעידן התעשייתי, עולם המסחר התעניין במפעל, בקו הייצור ובפיסת האדמה מסביבם. אבל בעידן המודרני, חשיבות הייצור הולכת ופוחתת. מפעלים ומכונות כבר אינם 'אמצעי הייצור' העיקריים, ומוצרים ברי-קיימא אינם חשובים באותה מידה. בעולם המפותח, השליטה במה שאיננו בר-קיימא הפכה לאינטרס העסקי והפוליטי החשוב ביותר.

רעיון ההגנה על זכויות יוצרים הוצג לראשונה בשנת 1790 בארה"ב והוא הוגבל להגנה על יצירות מוזיקליות, דרמה, ספרות ויצירות אומנות, למשך 28 שנים. רק לאחר מכן נוספה הגנה על עבודות צילום, וידאו ותוכנה, לפרקי זמן שעולים לעיתים על 100 שנים. גם רישום פטנטים הפך גמיש יותר. בהתחלה אלגוריתמים בלבד, אבל לאחר מכן גם שיטות עסקיות - כמו הפטנט של אמזון על רכישה מקוונת בקליק בודד, ולאחר מכן על החיים עצמם. בשנת 2000, חברות שונות, בהן Celera Genomics ו-Incyte, החלו רושמות פטנטים על סדרות של כרומוזמים בגנום האנושי. גם סימני המסחר השתחררו מכבליהם. לא רק שהמושג "סימן מסחר" הורחב, הוא כבר לא הוגבל עוד למימוש הייחודי של מוצר פיסי כמותג. קול המפלט באופנועי הארלי דוידסון, או צבע אופייני לטבליות סבון, הפכו ברי הגנה אף הם.

בעוד שזכויות על "קניין רוחני" הן עניין פרטי, די ברור שגם לציבור הרחב יש בהם עניין. המושג "נחלת הכלל" )public domain( נכנס לשימוש בשנת 1986, כאשר בית הדין הגבוה פסק שבמועד תפוגת הפטנט ההמצאה "תחזור לנחלת הכלל", והיא תהיה זמינה לכולם. אבל במהלך הזמן גדלה החשיבות של "הקניין הרוחני, בזמן ש"נחלת הכלל" נדחקה לשוליים, או במקרה הטוב זכתה להתייחסות שלילית. נחלת הכלל הייתה לא יותר מאשר שלד שתוכנו עוכל על ידי מערכת ה"קניין הרוחני".

למרות זאת, הזרעים של התנועה שלארי לסיג מוביל כיום, נבטו ופרחו. בשלהי שנות ה-70, בעקבות מספר מקרים בהם ניסו לבדוק האם ליורשיהם של בלה לוגסי ורודולף ולנטינו יש אמירה על אופן ההצגה של השחקנים שכבר הלכו לעולמם, פרופסור צעיר למשפטים בשם דויד לאנג )David Lange( נשא דברים בכנס שעסק בחקיקה ותעשיית הבידור, על זכויותיהם של סלבריטאים על הדימוי הציבורי שלהם. לאנג הופתע מהמצוקה שביטאו התסריטאים שנכחו בהרצאה, כאשר הם התלוננו על המגבלות החמורות שיציבו זכויות מורחבות בהקשר זה, על האפשרות שלהם ל"המציא מחדש", להתאים או להשתמש בהיסטוריה של הדמויות הללו (לצרכיהם האמנותיים). כמו שתאר זאת לאנג: "חוקי הפרסום נישלו את הכותבים, במטרה לשרת את האינטרסים של הסלבריטיאים." תובנה זו גרמה ללאנג להגדיר מחדש את "נחלת הכלל". במקום שאריות, הוא כתב לפני 25 שנים, נחלת הכלל היא יישות חיונית וברת תוקף, אוסף נגיש של ידע, רעיונות, היסטוריה וביטוי, עליו מתבססים היוצרים במטרה ליצור יצירות חדשות.

תנועה להגנה על נחלת הכלל החלה צומחת עד מהרה. במהלך שנות ה-80 וה-90 התפרסמו מאמרים של פרופסורים למשפטים כמו: ג'סיקה ליטמן )Jessica Litman( מאוניברסיטת וויין סטייט, וונדי גורדון ) Wendy Gordon( מאוניברסיטת בוסטון, פמלה סמואלסון , )Pamela Samuelson( מאוניברסיטת ברקלי וג'יימס בוייל )James Boyle) באוניברסיטת דיוק, שחקרו את חשיבות נחלת הכלל. ואז, לאחר הצגת חוק "דיגיטאל מילניום" (Copyright Term Extension Act and the Digital Millennium Copyright Act (או בקיצור, DMCA) בשנת 1988, הציבור התעורר.

חוקי השיפוט הללו הרחיבו עוד את הגדרת זכויות היוצרים, חידשו זכויות על עבודות שכבר עברו לנחלת הכלל, ואסרו על פיצוח מנגנוני ההגנה ב-DVD. אבל הם גם הצליחו לדרבן את הציבור וקבוצות עניין, כפי שלא קרה עד כה. קודם לכן, התאגידים ניסו לקדם הרחבת חקיקת "קניין רוחני" מבלי שהציבור התערב כלל. אבל כל זה השתנה בין לילה מאחר שהיה ברור שהיוזמה מתבססת באופן בלעדי על האינטרסים של התאגידים, במיוחד החשש של דיסני, שסרט המיקי מאוס הראשון שלה יעבור בקרוב לנחלת הכלל. שימושים בלתי צפויים אחרים ב-DMCA עוררו אף הם את תשומת ליבו של הציבור. המקרה הראשון היה איום בתביעה נגד מדען באוניברסיטת פרינסטון שרצה לפרסם נייר מחקר על תוצאות ניסיון פריצה של מערכת הצפנה בנגן מוסיקה. לאחר מכן נעצר סטודנט רוסי במהלך כנס בו הסביר כיצד פרץ מערכת הצפנה של ספרים אלקטרוניים. אחרי שנשמעו איומים על סטודנטים באוניברסיטת סווארטמור, כאשר הם התכוונו לחשוף פרטים על בעיות אפשריות במערכת הצבעה אלקטרונית, המסר היה כבר ברור. מגבלות על חופש הדיבור, איום על המחקר, פגיעה בתמימים ומאסרם של חוקרים - החששות העמוקים ביותר של לאנג, ואפילו יותר מכך, החלו מתגשמים.

תגובת הנגד לכל זה הגיעה בעיתוי גרוע במיוחד לבעלי "קניין הרוחני". פריחת מערכות שיתוף הקבצים איימה על תעשיית המוזיקה והקולנוע, ואולי אפילו רשתות הטלויזיה. המחוקקים החלו בוחנים היבטים אחרים של "קניין רוחני". מערכת רישום הפטנטים למשל הותקפה על הנזק שהיא גורמת במדינות מתפתחות, במיוחד אלו מהן שארה"ב הכריחה אותן לאמץ חקיקת "קניין רוחני" דומה. כל זה הוביל לאכיפה מוגברת של "קניין רוחני" ברחבי העולם, אבל גם המחיש את אי הצדק בדרישה לחייב את העניים "לרקוד לצלילי נעימת הקניין הרוחני של העשירים." תאגידי התרופות האמריקאים הואשמו שהם סרבו לספק תרופות איידס לתושבי אפריקה במחיר נמוך מהמחיר שנקבע על ידי המונופול שלהן בתחום. כל הטיעונים כאילו המונופול הזה חיוני כדי לאפשר להן לייצר תרופות חשובות אחרות, לא דיברו אל מיליוני בני האדם הגוססים ברחבי העולם מאיידס.

כך נרקמה לה מלחמת תרבות. לא מדובר במלחמה בין תרבויות, אלא מלחמה על הבעלות על התרבות, מי יוכל להשתמש בה בעתיד, וכמה זה יעלה. מצד אחד ניצבו בעלי ה"קניין הרוחני", עם הכסף והנוכחות במסדרונות הממשל. מולם ניצבו מרכזי מחקר והשפעה עם שמות כמו Creative Commons או Center for the Public Domain, וקבוצות לחץ פוליטיות כמו Electronic Freedom Foundation ו- ACLU.

מה שלארי לסיג עושה בלילה גשום באפריל בסווארטמור, הוא לגייס ולהוביל את הגדוד במלחמה הזו. הוא מדבר על הספר החדש שלו: "Free Culture", בו הוא טוען שיש להחזיר את מערכות זכויות היוצרים למימדים ראויים. לסיג הוא עילוי בעולם המשפט האמריקאי: גילו 43 כיום, הוא סיים לימודי B.A/B.S בכלכלה וניהול באוניברסיטת פנסילבניה, M.A. בפילוסופיה בקיימברידג', ו-J.D. בבית הספר למשפטים של ייל. הוא שימש מזכירו של ריצ'רד פוזנר בבית המשפט לערעורים, ושל אנטונין סקאלה בבית המשפט העליון, החזיק משרת פרופסור בבתי הספר למשפטים באוניברסיטת שיקגו והרווארד, לפני שסטנפורד הצליחה לפתות אותו אליה. עד כה הוא פרסם 4 ספרים ו-61 מאמרים משפטיים במהלך קריירה שנמשכה 16 שנים. אבל לא כל מה שהוא נגע בו הפך זהב. למרות שכתב על היבטים של החוקה שאינם קשורים ל"קניין רוחני", אחרים באקדמיה מקבלים אותו בספקנות ורואים בו מי שעסוק בקידום עצמי.

בזכות ההצלחה המוכחת שלו באקדמיה, הרטוריקה הלוחמנית שלו והכתיבה הפורה, לסיג הפך לקול מוכר ורהוט שמדבר נגד מסחור הסביבה הפתוחה של האינטרנט, והאיום הטמון ב"קניין הרוחני" על החדשנות. הערב הוא מעניק חסות לקבוצת מחאה שנוצרה על ידי הסטודנטים שהיו מעורבים בניסיון לחשוף כשלים במערכת ההצבעה האלקטרונית. כמו קבוצות סטודנטים אחרות, גם זו מתנגדת ל"קניין רוחני", משלבת את המונח "commons" בשפה, מזדהה עם המתנגדים ל"קניין רוחני", וקוראת למלחמת מעמדות. אמצעי ייצור, בעלות משותפת, מלחמת מעמדות, סטודנטים עם סיסמאות על החולצות שלהם ... נשמע כמו מהפכה מרקסיסטית.

כמו אחרים שקוראים אף הם לשינויים בחקיקת "קניין רוחני", גם את לסיג פוטרים לעיתים כקומוניסט. ההתקפה האחרונה הגיע מבעל הטור סטפן מנס (Stephen Manes). במספר התקפות סרקסטיות לאחר שהתפרסם ספרו של לסיג "תרבות חופשית", מנס תאר את לסיג "קשקשן", "נפוח" (מחשיבות עצמית), "ליצן" ו"אידיוט," שהרעיונות ("הפרשות") שלו "שגעוניות" ו"מגוחכות." מנס עימת את ה"רדיקליזם" של לסיג בנושאי זכויות יוצרים, עם הגישה של "יוצרים אחראיים" כמו וולט דיסני ולא השאיר מקום לספק שסוג הרפורמה שלסיג מציע חשודה אידיאולוגית, מאחר שהיא כרוכה בגניבת רכוש מבעליו. מנס הציע להחליף את שם הספר ל"תרבות המשנוררים: מניפסט לגניבת קניין רוחני." קשה מאוד לפספס את ההשוואה ל"מניפסט הקומוניסטי" של מרקס ואנגלס.

ההתקפות המאיימות של מנס אינן מפתיעות. הוא בעל טור בפורבס - מגזין שמגדיר את עצמו כ"כלי קפיטליסטי." אם מישהוא הולך לחפש מרקסיסטים בתנועה רפורמה של "קניין רוחני", זה יהיה פורבס. מנס גם לא היה הראשון ש"הריח" מרקסיזם בהצעות הרפורמה הללו. כותב בכיר של "מכון איין ראנד" (Ayn Rand) האשים את לסיג במרקסיזם שנים קודם לכן, ורמז לכך שמאמציו בתביעת "אלדרד נגד אשקרופט" (Eldred v. Ashcroft), שם קרא לסיג לביטול אחת ההרחבות שייזם הקונגרס בחוק זכויות היוצרים, היו שערורייתים, והם עשויים להוביל להשחתה ("קניבליזם") של קניין. דברים אלו שימשו שופר גם לבעלי עניין אחרים, כמו אולפני פארמאונט, שהריחו "מרקסיזם" בדברי הרפורמטור שסולד משליטת התאגידים בתרבות.

ההשמצות הללו הן לא יותר מאשר רטוריקה המשמשת את המתנגדים כדי לצייר את מנהיגי הרפורמה כמסוכנים ובורים. לא רק שהם מעוניינים במהפכה בולשביקית, ואולי אפילו טיהור סטלינסטי, הם לא שמו לב בכלל שהקומוניסטים הובסו במלחמה הקרה. השימוש בתווית "מרקסיסט" תלוש וחסר משמעות.

כאשר אנשים כמו מנס, או אלו מ"מכון איין ראנד", מאשימים את לסיג במרקסיזם, הם מתייחסים לשני מאפיינים במשנתו: התנגדות לבעלות על רכוש פרטי, וההתקוממות האזרחית, שבקונין ולנין טענו שהיא הכרחית במעבר מקפיטליזם לקומוניזם. סוג הרפורמה החברתית שמציע לסיג איננו דורש אף אחד מהם, והוא גם איננו גילגול מודרני של פייר-ג'וסף פרודון (Pierre-Joseph Proudhon) שטען ש"קניין רוחני הוא גניבה." סדר היום שלו דומה יותר למדיניות הרווחה הכלכלית בנוסח ה"ניו דיל" שמנסה לטפל במצבים הקיצוניים יותר של הקפיטליזם, ולהצילו מחורבן חברתי. מדובר בהכרה שמערכות (להגנה) על רכוש פרטי מתפקדות באופן יעיל יותר, אם מטילים אילו מגבלות על השוק. גם הקפיטליסטים ההדוקים ביותר למדו לקח מהמשנה המרקסיסטית שהסרת כל המגבלות בשוק החופשי הקפיטליסטי יוצרת תת-מעמד, שסביר שימרוד ויפיל את המערכת בסופו של דבר. עדיף לעשירים שיספקו רשת הגנה למעמד הנמוך ביותר גם אם הוא איננו מתעניין במפכה כיום (lumpenproletariat), אם הם לא רוצים להיות הראשונים שיועמדו אל הקיר כאשר תפרוץ.

מצד שני, למרות שהרפורמות שמציע לסיג נעצרות רגע לפני שהן פוגעות ברכוש הפרטי, הן עדיין מעוררות דיון מרקסיסטי במובנים מעניינים וחשובים יותר. למשל, ברור שרפורמת "קניין רוחני" כרוכה בקונפליקט הנובע ממאבק בין מעמדות. יש מי שיש להם "קניין רוחני", ואלו שאין להם. בעולם שבו אמצעי הייצור עוברים לידיהם של של בעלי הקניין, נוצרת דינאמיקה של קונפליקט. רובם של אלו שאינם מחזיקים בקניין הם תושבים של מדינות מתפתחות, וזו גם הסיבה מדוע הדיון בגלובאליזם מתייחס לעיתים קרובות גם ל"קניין רוחני." כל מהפכה מרקסיסטית-לסיגיסטית לכן, תוגבל על ידי כללי סחר בינלאומי, במיוחד בתיווך של ארגון הסחר הבינלאומי (World Trade Organization).

יתרה מכך, רפורמת "קניין רוחני" מקורה במרקסיזם יותר מאשר תנועת הקוד הפתוח. "קוד פתוח", או "copy-left", כפי שמכנים את התנועה לעיתים, מעבירה את אמצעי הייצור מידי בעל ההון לעובד. היא נחשבת בדרך כלל מוגבלת לתוכנה. מערכת ההפעלה לינוקס נוצרה על ידי אלפי מפתחים והופצה בחינם תוך כדי התרת האפשרות לבצע בה שינויים, לשפר אותה או להרחיב אותה. אבל למרות שתוכנה היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר של קוד פתוח, המהפכה מבטיחה להגיע רחוק יותר. העיתון בעל ההשפעה הרבה ביותר בדרום קוריאה הוא Ohmynews, והמוטו שלו הוא: "כל אזרח הוא כתב." העיתון לא מגייס כתבים משלו, אלא נסמך על תרומות של הקוראים שלו בלבד. דוגמה נוספת היא וויקיפדיה, אנציקלופדיה מקוונת פתוחת קוד, שנכתבת, נערכת ונכתבת מחדש, על ידי כל מי שמעוניינים לתרום לה. למרות שאין מבנה ניהולי - אין עורכים, או מפיץ, היא מצליחה להתחרות באנציקלופדיות מסחריות בהיקף ובאיכות. או פרוייקט המגיהים ( Distributed Proofreader's Project) - קבוצה של מתנדבים שסוקרת טקסטים שמשולבים בפרוייקט גוטנברג (Project Gutenberg) - פרוייקט קוד פתוח נוסף שמפרסם ספרים שפגו זכויות היוצרים שלהם.

למרות שביל גייטס רואה בלינוקס איום על חלונות, קל לפעמים לפספס את האופי המהפכני של סוג זה ייצור תרבותי. אם מספקים לאנשים את האפשרות ליצור, הם יצרו, גם בהעדר תמריץ כלכלי. ההצדקה העיקרית של הגנה על "קניין רוחני" היא שבהעדר תמריץ, אף אחד לא היה טורח ליצור תוכן מסוג זה. ההיגיון הכלכלי אומר שהם היו מוצאים לעצמם עיסוק מכניס כלשהו. הדינאמיקה של הקוד הפתוח מוכיחה שהטיעון הזה לא מחזיק מים. רבים עוסקים בהפקת תוכן תרבותי, גם בהעדר תמריצים קפיטליסטיים. רק צעד קטן דרוש מכאן למהפכה מרקסיסטית: תנועת הקוד הפתוח מבטיחה להעביר את אמצעי הייצור בחזרה לידיהם של האנשים, במקום שישארו בידיהם של בעלי ההון.

אין זה מקרה שהקוד הפתוח ורפורמת "קניין רוחני" מתרחשים בו בעת, או שלסיג הוא חסיד של לינוקס. הקוד הפתוח מראה ש"טיעון התמריץ" של "קניין רוחני" איננו תקף עוד כאשר המאמץ היצירתי ואמצעי ההפצה נמצאים בידי הפרט, כפי שהאינטרנט מאפשר בתחומים רבים. לכן כאשר ה-DMCA והרחבות אחרות ל"קניין רוחני" בשליטת התאגידים החלו מופעים, מפתחים שכבר הכירו את הקוד הפתוח, נגמלו כבר מטיעונים של תאגידים כאילו יש הכרח בחוקים אלו כדי לאפשר חדשנות וקידמה. רפורמת "הקניין הרוחני" התחילה עם תוכנה, אבל היא ממשיכה עם סוגים אחרים של יצירה תרבותית: עיתונים, מגזינים, פרשנות, מוזיקה ואפילו סרטים. בהתחשב בניסיון שיש לנו היום עם הקוד הפתוח, זה לא נראה מוזר. מרקסיסט היה טוען שזה בלתי נמנע. מה שבכל זאת יוצא דופן, הוא כיצד מתקיפי המרקסיזם-לסיגיזם, בעלי "הקניין הרוחני" ותומכי זכויות היוצרים כמו סטפן מנס, מפספסים את החשיבות של הקוד הפתוח, אשר, כמהפכה אמיתית של עובדי יצירה, מאיימת על בסיס התעשייה שלהם. גם אם זכויות יוצרים ופטנטים הם ההיבט המוכר ביותר של משנת המרקסיזם-לסיגיזם, הם אינם ההיבט החשוב ביותר.

הגשם ממשיך לרדת בסווארטמור. לארי לסיג מסביר למאזינים את חשיבות נחלת הכלל כמקור ליצירתיות בעתיד, כאשר פרץ של רעמים מרעיד את האודיטוריום. כולם עומדים במקומם לרגע. לסיק מתבדח על ה"הליקופטרים שחורים" של בעלי הקניין, והאנשים נרגעים.

לאחר ההרצאה שלו, הסטודנטים מסתערים על לסיג מבקשים ממנו הנחיות והוראות להמשך הפעילות שלהם. הם זוממים כיצד להפוך את דעיכת נחלת הכלל. בכל מקרה, הסטודנטים הללו מעורבים בתהליך הפוליטי של "קניין רוחני" באופן חסר תקדים. התרחבות "הקניין הרוחני" גרמה להופעתה של תנועה מרתקת בשני היבטים: היא מבטיחה שבעתיד ישמע קולו של הציבור בעת קביעת מדיניות בנוגע ל"קניין רוחני", והיא יצרה סוג חדש של תנועת סטודנטים מהפעילות ביותר שאפשר למצא היום בקמפוסים. אין שם מהומות, אבל התנועה מבטיחה את קיומה של מערכת צודקת יותר, כזו שאפשר שתהיה גם בלי שדם ישפך.

אבל המהפכה האמיתית מתרחשת הרחק מהלהט של הפעילים הסטודנטים. אף אחד מהמהפכנים הללו לא מזדהה ככזה - הם בסך הכל מתכנתי קוד פתוח, או "כתבים אזרחים." אבל הם מבטיחים להפוך את מערכת "הקניין הרוחני" על פניה, מפני שהם יוצרים דברים חדשים מתוך סקרנות, או כדי לזכות באהדת עמיתיהם, או סתם בשביל הכיף. המהפכה הזו פשוט תתרחש, כאשר אנשים יחלו לקחת לידיהם את אמצעי הייצור - וגם אם לא ידווחו על זה בטלויזיה, זה לפחות יסוקר ב-Ohmynews.