כי אפשר גם בלוג אחר

"העננה שבאה מין המערב כיסתה את העיר השנואה על הנציב, גשם ניתך על העיר בעוצמה אדירה הרוחות הנושבות מין הים העיפו את כל שעמד בדרכם, אבדה ירושלים, אבדה העיר הגדולה"  ( הנציב הרומי פונטיוס פילט,פ שנת 33 לספירה)

הימים שלפני סוף השבוע היו ימים של קור וגשם, ביום רבעי נוסף לכל זה גם ערפל סמיך במיוחד, במזג אוויר כזה בדיוק הלטתי לקחת את האורחת הגמנייה שלי ליד ושם. איך לא כל הגרמנים צריכים לראות אותו מתי שהו כשהם בארץ. גם הילי הצטרפה אלינו. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי במוזאון החדש, כמו שהילי ציינה הארכטיקטורה שלו גאונית, היא מכריחה אותך לנוע במעגלים אין יציאות נוספות זאת אומרת אתה חייב לעבור את כל המוזאון על מנת לצאת. ראתי שם גם דברים חדשים שלא ראיתי, אניה , הבחורה הגמניה, צילמה בינתיים את החלק המוקדש לדיכוי הקהילה ההומוסקסואלית. למרות שכבר ראיתי את התמונות והסרטים, שמעתי את הסיפורים , קראתי את העדויות והספרים, וחזרתי וראיתי מיליון פעמים, זאת לא הייתה חוויה קלה. במיוחד החלק בסוף שבו מראים את הגופות חסרות הבשר, שלדים של בני אדם יותר מאשר גופות, מפונות בהמוניהם על ידי הבולדוזרים של הצבא האמריקאי. אני לא יכול לכתוב על השואה. בין השאר בגלל שזה גדול מדי , ובגלל שאי אפשר לעשות את זה בלי להשתמש בקלישאות לטוב ולרע, אני רק אגיד שהחוייה של להיווכח שוב פעם במה בני אדם היו ממסוגלים לעשות לבני אדם אחרים, היא מאוד מאוד מפחידה. החלק המפחיד באמת שהם אכן היו בני אדם נורמטיביים כמונו. זאת אומרת שעמוק בתוכינו יש משהו שמסוגל להיות אנטי אנושי ברמה שכזאת וזה מאוד מפחיד.

ביציאה מיד ושם הרוחות הנושבות, השמים עם העננים השחורים שלהם והערפל הכבד נתנו לי תחושה של סוף העולם. אבל לא ראיתי את ארבעת פרשי האפוקליפסה אז נרגעתי קצט.

אחרי זה דיברתי עם הרבה אנשים על השואה וכל זה, אנחנו כולנו חיים בצל השואה עם נרצה או לא, מאחר ובכלל קיומה של המדינה הציונית מוצדק על ידיה הרבה פעמים על ידי השואה, היא גם שימשה באופן הכי מעוות שאפר גם כדי להצדיק גרמת סבל לתושבים הפלסטינאיים. רותם סיפר לי שסבא שלו מעולם לא הסתיר את הגזענות הטבועה כלפי תושביה הילידים של הארץ. לדעתו זה משהו שהייה מובן פסיכולוגית אצל ניצולי שואה, הצורך הצבא חזק מוצדק גם הוא הרבה פעמים בשואה, ככ גם הנשק הגרעיני. תסביך השואה כל כך חזק בתודעה הציבורית , עד שבעצם בנינו פה בכוונה תחילה  גטו ענקי , חמוש עד השיניים , אבל גטו, אנחנו אפילו מקיפים את עצמינו בחומות בטון עכשיו, אחרי שהקפנו את עצמינו בחומות של שנאה.

גם אני חי בצל השואה וגם כל החברים שלי למרות שמין הסתם לא הם ולא אני לא מודים בזה. גם בדיחות שואה הם סוג של תסביך, וגם כל המגע שלנו עם כל האורחים מגרמניה שמלא בציניות, הלקח שלי הוא כמובן החובה להילחם בימין הקיצוני, המלחמה נגד הנאצים, הצורך הדחוף לבנות חברה שבה זה יהיה בלתי אפשרי לעולם, יהודיה גרמניה ממוצא פולני אמרה פעם לפני כמאה שנה, "לאנושות יש ברירה, סוציאליזם או ברבריזם" קראו לה רוזה לוכסמבורג, בטח גם היא לא ידעה עד כמה היא צדקה בתחזית שלה.

הברירה קיימת ועודת גם עכשיו. הלחמו על סוציאליזם