כי אפשר גם בלוג אחר

הלקוחות של שי לא תמיד יכולות להביע במילים בלבד את אכזבתן מן החיים, כדי להגיע להיות לקוחה של שי , צריך להיות אדם שצר לו בחיים. דורית עובדת בלישכת רווחה. ואנשים שחייהם הוצרו על ידי הנסיבות השונות שלתוכן הביאה אותם החברה שלנו, נותים להיות די מתוסכלים בסך הכולל של הדברים, היום למשל הלקוחה של דורית בכתה כי : "קשה להיות", במיוחד בגלל שצריך להגיע בשעות קבועות, ופגישות קבועות שהמועד שלהן חקוק, ניראה בעיניה המובטלות כאבן ריחיים על צוורה .

באותה עת ששי אסקה בטיפול מונע, למי שעתידה אולי, להידרדר מטה לבעיה חברתית כלכלית עבור מדינת ישראל , מליקה, מאוכזבת מאוד מהצורך להמתין שעה מחייה לאוטובוס שפטה את אגד לקנס בדמות נסיעה חינם, מחירה של שעה אחת מחייו של אדם לעיתים משנה בהתאם לערכם של חייו בכלל, אבל לא משנה מה היא הסיקה שהשעה שלה שווה יותר מחמשה שקלים ותשעים אגורות. הנהג שהיה עסוק בהיתמודדות עם ההתקפה החזיתית של נוסעים שהורתחו בשמש הירושלמית במשך שעה לא שם לב למעברה המהיר אל חלקו האחורי של האוטובוס שלו. בתחנה האחרונה לפני תחת הירידה המתוכננת עלה שלא כצפוי המבקר. נוסעי אגד רבים תוהים למה דרוש מבקר בשעה שהנהגים, לעיתים נדירות בלבד, נותנים לציבור להישתמש בתחבורותו הציבורית מבלי לשלם על כך. אז הסתבר שהמבקרים ממלאים אכן עבור אגד עוד צורך, חוץ מהוצאה של הגמלאים מהמועדן שלהם, שאגד מזמן הועידה לו שימוש טוב יותר. המבקר ביקש ממליקה לתת לו כרטיס נסיעה אבל היא בלמה את פיה וריסנה את מבטה כלא מבינה, עדיין מתלבטת אם לשחק תיירת או נפגעת נפש אבודה במשא ארוך למציאת הבנה ומעט שלווה. המבקר פתר את ההתלבטות כשאמר: " אה היא לא מדברת עברית הרי, ואר יז יור טיקט ? " מליקה החלה לפשפש בכיסים ואז המבקר עבר הלאה והיא זינקה אל הדלת האחורית ובצדדים מדודים התרחקה מהמבקר והאוטובוס שבוא הוא הייה שרוי. המערכת קיבלה אותה בקטנה.

במרחק מה, דניאל עסק בגרימת כאב. דניאל אוהב לגרום כאב, מאוד אוהב, אבל הוא מאוכזב תמיד, כי לעיתים מאוד נדירות הוא מצליח לגרום כאב בצורה מהנה מספיק, הבעייה הקשה בשבילו היא שאפילו גרימת הכאב גורמת לו לסבל ותרחה, דניאל הוא רופא, וככזה יחסיו עם כאב ארוכים ומורכבים. הדרך הספציפית שלו לגרום כאב הייתה לדקור אנשים במחטים, והוא נורא שמח שהחלוק הלבן שלו נותן אישור חברתי להכאיב לכל אדם שהוא ימצא לנכון להכאיב לו, והסטטוסקוף שלו גורם לאנשים אפילו להודות לו אחרי זה. בשעה שאנשים הודו לו הוא חיך חיוך קר ואיחל להם בליבו השחור חיים של כאב וסבל שיביאו אותם אליו עוד פעמים רבות בהמשך, ורשם בפינקס הדימיוני שהחזיק במוחו את סוג הכאב המיוחד שהוא גרם היום, יש לו כמאה וחמישים כאלה, וכשהוא התיישב לאכול ארוחה זולה שנועדה להשביע רופא בביקור חולים, ונגס בגזר המבושל הוא התקשר לאישתו, שי, שספרה לו על הלקוחה הבוכה שלה, דניאל חייך והוסיף עוד כאב לפנקס הדימיוני במוחו

הגזר המבושל החל את דרכו אל פיו של דניאל הרחק משם, בשדות הכתומים לנצח של הגליל העליון שבוא הוא גודל ונשלח להקפאה ואריזה במפעל שניקרא בהתאם "פרי הגליל" פועלי המפעל זה אתה ניצלו מפיטורים המוניים לאחר מאבק ממושך ובמרחק של ארבעה שעות נסיעה משם בעיר בית שמש הניחה עובדת פרי גליל בשם ריבקה, את השקיות הקפואות עם הגזר הגמדי למיכליות מוקפאות. בשעה שהיא עשתה את זה היא חישבה במהירות כי ידרשו לה מזומנים רבים כדי שתוכל לעשות שימוש בתצרוכת שהיא מייצרת וכי גזרת הגורל היא שיש אנשים שנועדו להניח ירקות מוקפאים ויש כאלה שנועדו לאכול אותם, בשעה שהיא הטילה את השקיפ מטה היא דמיינה שהיא מטילה גופות של קצינים גרמניים, בהבזק מוזר של מקריות ראנדומלית, גופות היה בדיוק מה שדניאל חשב עליו בשעה שנגס בגזר.

בשעה שהיא סיימה את המשמרת עשתה רבקה את מה שעשתה תמיד, נאנחה כלות בליבה והתקשרה לבן שלה כדי לשאול למעשיו. הבן שלה הייה עסוק מאוד ודיבר בסובלנות מעטה מדי חותך משפטים בקיצור נמרץ, הוא הודיע לה שהוא מאוד עסוק, כי מכתבים ברומנית לא מתרגמים את עצמם, ושהחשמלאי שנתן לו את המכתב לתרגום כדי לדעת למה החברה המולדבית שלו בוכה זקוק למידע בדחיפות והתיקון חינם של דוד השמש שלה יהיה תלוי רק בכך. וכמעט מייד אחרי סיום השיחה התקשר למליקה כדי לשאול בטון הרבה יותר רגוע מה שלומה.

Tell the story of the men

that walk down on the sea

tell the story of the woman that rose up her bound had

tell the story of the slave, that refused to be so more

tell the story of the girl that broke her chains

tell the glory of the youngster who took upon his fate

to liberate his kine and class from the oppression of the men

tel the story of how he rose in an abandon village cave

of how he learned freedom from the wolfs with whom he played

tell the story of the girl, that rose side by side with him,

of how she learned companionship from the beeses she flowed well

tell of how they learn to build freedom and happiness there way

and tell of the night they fell in love on the sunset of the stars

of how they build there live in accordance to natures low

and of the children that they brought to the world that faced only hope

sit them down across the fire, and tell of that strange night than the devils came across the forbidden lands, of that night of fate, when with cowardliness and speed they haunted them and captured to be taken to the pit.

Tell them of that horror day on which the sun did not want to set, as they were brought in chains to the city of the gods.

Tell them, and did not hide, what they so and wanted to close there ayes.

Dont forget the thousand of the men, brought to work by power of the knot

don't misguide about the guards rushing people to there job

tell them how was treated those who fell down on the floor.

Let them know of the diseases, hunger, and thrust

describe in full the picture of the arenas on which they were put to fight itch other with there las of force.

And forget the buty of its all, the gods who ruled them were no gods at all.

Tell the suffering of the boy, and the missary of the girl

tell the dyes of sweat

and the nights of cry

and the mornings of despair

close there ayes and tell them to imagine the rage of a tiger trapedtrapped

Rose them up and wal them through the story of that day

they arose upon the morning not to be slaves ever again.

Tell of the consile of the night, in which all toke place

of the gathering in which in tens of languages they spoke the same

of the cry that went deap down from the thought of the young boy upon seing thous he learned to call as brothers being brought to the knot again.

Tell them how the call was answered at that council at the night

how the men steeped foreword to claim that was theres all the time

tell them of that faithful morning they prepared the spears,

of that day on which all know who will stand up to die or to be free

of the morning into which something changed into there ayes

how the fear was gone for ever from there harts.

How the first hand rose above, to capture the first thrown knot, how they all came together

as a force of bees at war.

How the mighty hand of workers rose above the city state, how those captured and always bitten thrown turned there tools and started fighting.

How the frightened guards retreated, to the buildings of the shrines, how the holy flags were stampeded by an anger of the mass

how in the heat of buttl fell the last of the gods

and how in the sunset the shout of freedom united them all.

Tell of those who had fallen happy in the arms of men standing side by side with them

smiling to the sight of victory in the end.

Of the woman who throne there anger at the oppressors and there guards, of the girl who rose to lead them. Showiting, today we fight till last

tell them of the story how the freedom was than won, and kept in the highest guard of them all

how on the next morning as the sun rose up, men were promising itch other, never again, shell men exploit another one.

Of how freedom was celebrated in thousands of villages and places across the land

as the heroes of the uprising came riding free again.

Sit them down and swear them to pass it from generation to generation

the story of how messiah has freed the slaves of Babylon.

גם בברלין קר עכשיו היא חשבה כשהשלג נפל על הרחובות של לנינגרד מכסה את שורות האנשים ששכבו ברחובות בשמיכה עבה, עוטף אותם מכל כיוון מגבש אותם לגוש לבן אחיד. היה קר כל כך, הביגוד עשוי שקים שנתפרו לסוג של מעיל שבו נתחבו עיתונים ישנים עשה הבדל מועט בלבד, והמתכת הייתה קרה כל כך. חייבים להרגיש את המתכת כל הזמן, יד על הניצרה בכל רגע, הדריך אותם המפקד, הם התנדבו למשימה, אף אחד כבר לא הרגיש את עצמו מסוגל לחלק פקודות בלנינגרד, וממליא איך איפשר היה לאכוף אותם בעיר שבה המוות הוא מובן מאליו בכל רגע נתון. היא נזכרה בפעם הראשונה שירד שלג עבה כל כך שהיא זכרה, זה היה לא רחוק מפה, באחד הכפרים היא זכרה שהחלון בבית של סבתא לא נפתח מרוב שלג ושהיא טבעה בו ברגע שקפצה החוצה לאחר שההורים ניקו את פתח צר לפתיחת החלון, הוא היה רך אז ושובב במידה מסויימת, מחייך ומחזיר חיוך למי שמחייך אליו. עכשיו הוא היה כבד ונוקשה עצוב ונדמה לה משום מה אדום מתמיד. תודה היא לחשה בליבה לפתיתים שנופלים מסביב, תודה שהקדמתם לבוא. היא לא האמינה שמה שהיא הולכת לעשות יסיים את המצור, אבל כמו כל השאר התנדבה כי האמינה שאין דרך אחרת מלבד לעשות את מה שהיא עתידה לעשות. היא לא ידעה איך תיגמר המלחמה, מעבר לידיעה מעורפלת שהטובים ינצחו מתישהו, היא לא ידעה אם היא תיגמר כלל אבל היא הייתה בטוחה שכשזה יקרה היא לא תהיה בחיים. לא היה בה משום עצב על כך. היא, את המלחמה שלה, תסיים עוד מעט. היא לא הבינה למה אמא שלה בכתה כשהיא סיפרה לה, אני לא רוצה למות מרעב קפואה ברחוב היא הסבירה לה. היא שיפשפה בידיה את הצלב המוזהב שאמה התעקשה לתת לה לפני היציאה, אם רק החבר סטלין היה יודע, היא חייכה לעצמה. הטנק מדיוויזיית הפנצר הרבעית התקדם קצת אבל עדיין הנהג שלו נראה זהיר, מאחוריו כבר אפשר היה לראות את המשך הטור. ברגעים כאלה היא לא זכרה את נאומי חברי וועדת החירום המיוחדת של הלשכה הפוליטית של המפלגה על הצורך בהקרבה, לא את סיפורי הגבורה של הצלפים ויחידות המוות על פסי הרכבות והגשרים, היא רק ידעה שיש מאבק של הטובים מול הרעים, והמלחמה ניתשת ואי אפשר לברוח ממנה ושהיא חייבת להילחם בה כי הצד השני נלחם זה מה שבטוח. והחיים? הם רק הבסיס שמאפשר לך לקבוע מה לעשות איתם, וכמו הקצבה החודשית, אפשר לבזבז קמצוץ ממנה על כל יום או לסיים את כולה על משהו גדול במיוחד.

(מוקדש לאניה, גיל לא ידוע, מבריגדת הנשים המתנדבות השישית, נהרגה בפאתי לנינגרד, סתיו 1943, קיבלה אות גיבורת העם לאחר המוות)

הרוחות סערו בקהל הסטודנטים שגעש במרכז פריז אנשים הרגישו איך העולם שלהם מתהפך מסביבם וזה עשה להם טוב, הם היו מסוג האנשים שמהפכי עולם עשו להם טוב באופן כללי, הם קראו לעצמם "מהפכנים”. הגוש צעד, הלך, בעצם יותר רץ בכיוון הכללי של משהו בלתי מוגדר, היה חם נורא בתוך הגוש. אנשים הרגישו שאחרי כל הדיבורים, הסיפוזיונים, הוויכוחים הפנימיים והחיצוניים, אחרי הכל, הנה זה קורה. פתאום שנים של פעילות נראו כהכנה הגיונית לחלוטין מכוונת ויעילה שכל תחליתה הייתה להביא אותנו לרגע הספציפי הזה שבו הם עומדים פה ליד כולם. כל אחד התמחה במשך השנים במשהו אחר ועכשיו הם משלבים כוחות כדי לעשות משהו גדול באמת. הרדיו הודיע שהשביתה הכללית תכלול יותר מעשרה מיליון פועלים וכי בפעם הראשונה בהיסטוריה של צרפת כולם יהיו ברחובות. הנשיא היה בדרכו לשדה התעופה והחיים ניראו בהירים כל כך באופק, רוחות האביב שנשבו מהנהר הביאו משוב טרי מהרגיל והפרחים בכל הרחובות שצצו כאילו משום מקום בדיוק כמו האבנים שנערמו על כל פינה, בישרו כל אחד מהם על שינוי משלו. העולם היה בשל לזה, הוא ידע, וכל התפתחותו מהרגע שהתא הראשון ברוב תבונתו התחלק לשניים הוליך אותו אל הרגע הזה בדיוק, שלדעתו ניצב בפסגת ההיסטוריה כולה, והוא היה גאה לעמוד באותה הפסגה יחד איתה ולהשקיף אל הנוף שנגלה מעבר. הצעקות מכל החלונות בישרו אהדה גלויה; הרובע הלטיני רחש פעילות, בסדנאות התת קרקעיות של כל הבתים הכינו אנשים כמוהו גם אם לא בדיוק אז בערך את החברה החדשה. הוא ראה את העיתונים הטריים שהודפסו בבתי הדפוס לא מכבר עפים לכל כיוון, נוחתים בין ההמונים, הוא תפס אחד מהם וקרא את הכותרת \ דרישה, “הדמיון לשלטון" נראתה לא רק אפשרית אלא תיאור פשוט של מה שקורה באופן טבעי, הנייר היה חם עדיין והוא קיפל את העיתון בהכניסו לבטנה הפנימית של הג'קט.

(מוקדש לכל מי שחלם בפריז של 1968)

השמש זרחה כהרגלה ממזרח ותיכננה את היום הארוך שעמד בפניה, מעל וואחקה היא שלחה חיוך אל הנשים שהקדימו לקום לעבודת היום. הנערה החזירה חיוך אל השמש החמה שהאירה את העיר בכל צבעי הקשת, שהיא שיקפה בלבושה. ההליכה מהפרוור לכביש עם האוטובוס לא הייתה ארוכה במיוחד, כעשרים דקות לערך והיא צחקה מהסיפור על הנהג המנגן שהיה זה שהופקד על אוטובוס הבוקר הראשון לאחרונה, רמונה סיפרה על העצירה בתחנת הדלק שבה הוא שם על עצמו את הגיטרה ואת הכובע של המאריאצ'י והחל לנגן כשהוא עובר במעבר של האוטובוס, וכך כל פעם כשהיה צריך לעצור לאורך הנסיעה הארוכה של שעה וחצי למרכז העיר. החיוך שהאיר את הפנים הפך אותה ליפה מהרגיל, לא שגם בלי זה חסרו לה מעריצים; אמה, שעבדה כמלצרית, היתה צריכה לגרש את הנערים מפתח הבית לפעמים עם מטאטא, ולטקס הבגרות שלה שנחגג לפני חודשיים בכנסיה הגיעו יותר מאלף איש, מה שבדיעבד עזר לשלם את החובות על הבית מהשנה האחרונה. התהלוכה עברה ליד התחנה של האוטובוס ונערי המקהלה של הכנסייה הגניבו מבטים אסורים אל הנערות שחייכו לכיוונם ברכות, האוטובוס איחר בשעה וחצי וכשהגיע היה לנהג סיפור ארוך לספר על אישתו שהייתה צריכה להגיע דחוף למרפאה הציבורית של הכפר השכן, הנערות התעניינו למה, וחוסה סיפר על אישתו המורה, כן - מהבית ספר שמעבר לגבעה השנייה.

בזינזאנה של המשטרה הפדרלית אין לבחורה שום שם. בזינזאנה של המשטרה הפדרלית את במקרה הטוב מספר תיק, מדבקה על מבחנת הדם שתילקח עם ראשי התיבות של השם שם האם ושם המשפחה. את מבחנה מספר 1530A שלא תעזי להיות חולה באיידס, הא?! את המזרון של הפלוגה, את הזונה של החבורה, את המתנה שלנו שלקחנו לעצמינו, את אפס כלום, את שומעת טוב? הכל פה יתבצע כל כך בשקט אף אחד שלא יוציא מילה, מי אנחנו? אנחנו כוחות הצדק, אל תחשבי לצלצל למשטרה. העזת לצאת ולהפגין, לדרוש זכויות, שיוויון וצדק? אז תואילי לקבל את מלוא העונש, היית ילדה רעה, רעה מאוד, שלא נישארת בבית, כן אולי עדיף לרעוב, אולי עדיף שלא לדעת. תפתחי את הפה רחב רחב, כמו אצל רופא שיניים, אני והחבר שלי צריכים אותך פתוחה את מבינה, מה את מתביישת פה פתאום, אתמול בהפגנה לא היה לך בעיה לפתוח את הפה. את שומעת את הצליל? את יודעת מה זה, כן? אז את יודעת מה יבוא עכשיו, תתהפכי, את לא רוצה? אני פוקד עלייך כלבה, אני נציג החוק והצדק פה. אני רואה שאת בהריון, הילד הזה יגדל להיות כמוך גם? נו אני לא יכול לתת לזה לקרות את בטח מבינה, ותקבלי באהבה את המכות. מי הרשה לך לצאת ככה מהבית? בעלך לא אדם טוב במיוחד הא? אל תדאגי אני כבר אלמד אותך מה זה גבר אמיתי. סתמי את הפה ותסבלי בשקט אנחנו עבדנו פה קשה עם החברים שלך, מגיע לנו קצת פינוק, גם אנחנו בני אדם את יודעת. בזינזאנה אין שמות, את רק אשה, ותגידי לי בסוף יפה תודה אם את לא רוצה סטירה. ברוכה הבאה למכסיקו אנחנו מקדמים מחאה עממית בברכה.

(מוקדש ל 400 הנשים שנאנסו בוואחקה, והיו אמיצות מעבר למה שניתן לצפות מהן וסיפרו את הסיפורים שלהם במסיבות עיתונאים וועידות זכויות אדם)

על בית בניו יורק בקצה הרחוב שמסמנת המדרכה הצבועה לחניה בסופי השבוע בלבד, על המרפסת השניה שמעל הכניסה משמאל, הזאת עם הידית שנשברה, הונח זר פרחים עם סרט שחור פשוט "לזכרו של בראד" הוא קרא. יש רגעים שאדם עוצר וחושב מול דברים קטנים, לאו דוקא עמודי תפארת ענקיים המהללים נצחונות או מבכים תבוסות לאומיות, גם הפתק שהשאיר אחריו לאונידאס בטח לא בלט בסביבה ההררית של הואדי ההוא ביוון ובטח היה זה רועה צאן פשוט שמצא את הפפירוס שעליו כמפורסם נכתב "עובר אורח, לך הגד בספרטה כי נפלנו על קדושת חוקיה" או הדגל האדום הענק הבלוי שחור נפער בו בפרידריך שטרסה שהטבלה הענקית בצידו מצהירה "עובר אורח, עצור וחשוב, עד לנקודה הזאת הגיעה השלטון של מוסקבה" כאילו שאין דברים נוראים יותר לחשוב עליהם בעיר הזאת. לפעמים זה לא דברים בומבסטיים כל כך, אלה דברים קטנים שלא דורשים תשומת לב לעצמם שגורמים לנו לעצור מלכת עם נקלענו לסביבתם. הילד המסויים הזה חכך בדעתו, בראד גר פה בעבר הוא ידע, וככל שהייה ידוע לו גם היה אמור לחזור ולגור פה. הוא ידע את זה כי בראד הבטיח להביא לו ממכסיקו דברים מגניבים, וכל דבר ממכסיקו ניראה לילד מגניב. בראד היה ככלל בחור די חביב יחסית למבוגר, והייתה לו מצלמה, מה שהפך אותו לאטראקטיבי הרבה יותר. הוא צחק הרבה, אכל בהזדמנויות רבות גזר, וניסה לשכנע גם אותו שזה הרגל מאוד בריא, ועזר לו לפרקים עם שיעורי הבית, הוא הבטיח מדי פעם לקחת אותו לאוקיאנוס וללמד אותו לגלוש על הגלים, בעיקר כשהראה לו בלפטופ את התמונות ממפגשי הגלישה האחרונים שהוא עשה עם קבוצת היוגה שלו, אבל הדבר הכי מעניין בו היה שהוא ניסה ללמד אותו שלא להפנות את עיניו מבן אדם אחר שנמצא במצוקה, או ממה שקורה בעולם מסביבו, בשעה שכל האחרים ניסו להרגיל אותו בדיוק להפך.

(מוקדש לבראד ויל, ו 24 ההרוגים שנפלו על חירותה של וואחקה)

מהדורה מיוחד

מזק חדשות

עקב מותו הבלתי צפוי של הסדר הציבורי, החיים מבוטלים מרגע זה ואילך. כן אכן שמעתם נכון זו היא החלטת הממשלה, כתבנו מביא כרגע את הנוסח המדוייק, שנייה "אנו מאשרים בזאת כי על פי סעיף מספר אחד בחוקה כל דבר יכול להיתקיים רק במסגרת החוק ותחת השגחתו, בהיותו נתון למרות של חובות וזכויות, ובלי חובות כידוע אין זכויות, אי לכך ובהתאם לזאת עקב היעלמותו הבלתי צפויה של הפיקוח, החיים לא יכולים להמשיך ולהתקיים כמובן כסדרם. חובה, אם כך, על כל אזרח לסיים ברגע זה את חייו, לאחר שעזר במלאכה זו לשכניו." כן חיים , מה אתה אומר? השרים שתו רעל בישיבת הממשלה? אם כן זה נראה סופי, וחוק הוא חוק ופקודה היא פקודה. תודה שהייתם איתנו, תודה גלית, זה ציאניד, כן? לחיים!!

פה המחנה טרבלינקה

השעה היא בדיוק שש בערב, והשעון לעולם לא זז, אדם עומד בכניסה לתחנה ומנופף עם שלט העצור לרכבת הנושאת מתים. פה אין סלקציה, כולם ילכו למקלחות, אדם אחר אדם, אדם? הזהו צלם האדם? הולכים כשעיניהם פקוחות חצי שלדים חצי בני אנוש, והתזמורת מנגנת, לעולם אותו השיר, ברוכים הבאים למחנות היישוב מחדש. וילד קטן שואל את אמא, אמא, זה עוד רחוק? לא, כבר נגיע, יכינו לנו פה בתים ומקומות למשחקים לך ולחברים. ואמא כבר יודעת, היא כבר שמעה, אף אחד עוד לא חזר מהרכבת למזרח. אבל היא כמובן הולכת, למה? רימון ביד עדיף ממוות ככה. היא לא יודעת? הילד לא יכול לשאול את אמא, מדוע את לוקחת אותי אל המקלחת, ואלפים עם אלפים הולכים כפופים נותנים לכלבים של האס אס לנבוח. ואף אחד לא מרים לא יד ולא רגל ואף לא משמיע מחאה, כי מחאה למדנו כבר, פירושה מוות, עדיף תקווה עיורת שבאמת נגיע ליישוב מחדש במזרח. יודעים אתם כמה קציני אס אס הועסקו במחנה טרבלינקה? שאלה שכדאי לשאול אולי למען העתיד. 500, כן זה הכול. וכמה הם קיבלו בכל משלוח? תלוי ביום, המכונה דפקה חזק ובמדויק כמו שרק מכונה גרמנית יודעת, ותעשיית המוות המשיכה לתפקד בקצב של 15 אלף איש ביום בערך, אף אחד לא הפציץ את המשרפות, אף אחד לא שלח כוח קומנדו מיוחד, הפיקודים העליונים של כל המעצמות הלוחמות פשוט לא יכלו למצוא את כוח האדם הדרוש אתם מבינים, לא היה אף טייס פנוי וכשהיה, אז הוא היה מוכרח לחזור מהמשימה במרחק מאה מטר מהמחנה ולא נמצאה בו שום פצצה נוספת להטיל. קבוצת העובדים האפורה שבכל יום ענדה את המעילים האפורים עם הטלאים הצהובים יצאה כמדי יום לעבודה לאסוף את השאריות של האפר שפעם היו אמא בת ובני המשפחה ולנקות אותם לא חלילה מתוך כבוד לאפר או למה שהוא היה, אלא לנקות את התנור, כי הוא צריך לשרוף כבר משלוח חדש. בשום דבר לא היתה הקבוצה שונה מאלה שקדמו לה. אותם גברים שחדלו להיות בני אנוש יותר, שאיבדו הכל כולל כבוד עצמי, אותם ברגים מכניים של אותה המכונה שהפעילה את המוות, חיים ידע שככה זה נראה לכל הפחות, למרות שאת הכבוד העצמי שלו הוא יחזיר לעצמו היום. הדינמיט שיפוצץ את המשרפות הוברח מראש על ידי המחתרת הפולנית, לפני שבועיים, והתאריך נבחר די בקפידה בשים לב אל תחלופת המשמרות של שומרי המגדלים, אל היום בו תעבוד הקבוצה הנכונה, היום הוא הסתכל לכיוון מערב, יבואו המשלוחים מן הדרום הונגריה ככל הנראה אף אחד כבר לא ידע, וכי מה זה משנה.

האם פריז בוערת?

פרבר, מדי פעם זה מרמז על עושר חשב סמבולו, לפחות בכל הסרטים והסדרות מארה"ב, פרברים הם מקומות מאושרים יחסית בשביל בני אנוש לגדול בהם. עיר, כן זה מה שזה, עיר הסזאר, בדרום של מה שבאופן כללי על סמך היותו קשור בקשר רציף של מבנים, כבישים ומסילות אל מגדל אייפל נקרא פריז. זה לא שהיה לו בדיוק פנאי לחשוב על כל זה תוך כדי הרכיבה על האופנוע, אבל משום מה דווקא אז מחשבות עמוקות מסוג זה צצו במוחו. בסופו של הכביש ניראה רמזור שסימל בצבע האדום שעל כלי התחבורה המקרבים אליו לעצור, לא הייה לו זמן לעצור, הוא המשיך לטוס דרומה, האופנוע שעליו הוא רכב לא הייה שייך לו בתחילת הערב, ובעליו עלול להיות יחסית מבואס כשיבין את השינוי בבעלות על הרכב שהתרחש ללא ידיעתו. הבעלים היה לקוח של מסעדת עלית בשאנס אליזה בפאריז, משהוא שסמבולו יכל רק לראות מבחוץ. לא הייה כמובן שלט "הכניסה לשחורים אסורה" או משהוא כזה, אפילו היה זוג שחור או שניים שהוא ראה פעם יוצאים מהמסעדה, אבל כל המספרים על התפריט היו כתובת זועקת, “הכניסה למהגרים, ועניים בכלל, אסורה" האכזריות של העיניין הזה הייתה תמונה בכך שהיא לא הייתה רשומה על הקיר בעצם, ואף אחד לא היה יכול לטעון לאפליה ממוסדת, כי הרי למה בכלל מסעדות עלית קיימות חשב הוא, עם לא בשביל שהעלית תוכל לשבת ולבלות במקום שאיליו לא תהיה גישה לזבל שממנו לדעתם בנוייה החברה שאת פירות ניצולה הם מתעתדים לאכול כרגע תמורת מאתיים יורו למנה.

לאן הולכים הנעלמים?

הוא יצא מהבית בחולצה רחבה, מישהו ראה? החולצה הייתה אדומה כהה והמכנסיים כחולים מסוג ג'ינס, הוא יצא מהבית בלילה ולא שב. אולי מישהוא ראה את אחי? אגנסיו, כמו סבא שלו