כי אפשר גם בלוג אחר

אהבה, המילה הכי טהורה כמעט בשפה העברית, עם צליל כזה שאמור לעורר רגש כמעט אצל כולם. אהבה היא רגש ומבחינה זאת שייכת ליסוד המים הנזיל הלא החלטי והזורם, החלק היותר נגיש להבנה האנושית שנחקר במדעי הפסיכולוגיה השונים, אבל היא גם שייכת ליסוד האש, הרוחני הבלתי מובן, הנסתר משהו ובגלל זה מושך כל כך, אומרים אהבה לוהטת, יוקדת כאש, נשרפו באש אהבתם, היא בוערת בליבם, וכולי, יש המון דימויים של אש באהבה. באופן טבעי היא קיימת כמעט בכל אדם וכלפי אין ספור אנשים ויצורים ודברים, אנשים אוהבים את הבני זוג שלהם, את הוריהם (בדרך כלל) את החברים שלהם, תרבויות שלמות (אני אוהב את אפריקה למשל), בעלי חיים, עונות שנה, ועוד הרבה דברים.

בחברה הממוסחרת והמנוכרת שלנו, אהבה היא משהו שלא בא בטבעיות לבני אדם, היא משהו שמלמדים אותנו להדחיק למעשה. האהבה היחידה שהתרבות שלנו מעודדת זאת האהבה הממוסחרת, כזאת שאפשר לעמוד אותה במונחי מכירות, כסף והישגים, כמו למשל "יום האוהבים" חג ימי ביניימי, (וכניראה עוד מתקופת רומא) תמים שבו זוגות היו יוצאים לבלות בטבע, הפך למירוץ קניות מטורף שבו כל הפירסומות וכל תרבות הקניונים אומרת לנו האבה שלך שווה את כמות הכסף שאתה מוציא על המתנה לבן / בת זוגך.

הניכור שנכפה עלינו בחברה שבה הכל כולל היחסים בין בני האדם מושתתים על הון, קובע שאנחנו חייבים לפתח מידה גדולה מאוד של ציניות, בטח שכלפי כל מה שזר ובלתי מוכר, מין מנגנון התגוננות כזה, שפועל גם כלפי אלה שהכי קרובים אלינו, בגלל שתרבות הקפיטליזם אומרת לנו שאדם לאדם זאב, וטוב שזה ככה, זה מכריח אותנו בתת מודע לחשוש גם מאלה שהכי קרובים אלינו ולפתח מנגנוני הגנה בהתאם.

בחברה שבה האהבה היא מוצר, היא גם מסווגת לפי סוגים ותוויות כמו בחנות מכולת. אהבה בין שני בני זוג מאותו המין נחשבת לבעיית יותר כי היא מפריעה ל "דגם המקובל" הזה שכלפיו מיועדות רוב הפרסומות, זה בשבילו עמלים על פיתוח מרבית תרבות הצריכה. האהבה תהפוך "ללא מקובלת" אם היא לא תיכנס למסגרת הצרה של השיטה בעוד הרבה צורות, למשל בחברה שלנו בן הזוג אמור להרוויח כמו הבת זוג לפחות, עדיף יותר, ולשלם עליה, במובן הכי כלכלי של המילה, זה ניראה פחות מקובל אם לבן זוג אין כסף לשלם על ארוחה במסעדה או ערב בפאב או משהו כזה, עוד אחד מין המנגוננים שאמורים לדחוף אותנו לעבוד יותר בשביל הבוסים.

בני אדם נמדדים אצלינו ובכל מקום אחר בעולם, לפי ערכם בשוק, בדיוק כמו מניות בבורסה או פרות במכירה פומבית, ההצלחה של בן אדם נמדדת בכמות הכסף שיש לו, הערך העצמי שלו במותרות שהוא יכול להרשות לעצמו, הסטטוס החברתי שלו בכמות "סמלי המעמד" שהוא מחזיק (שעוני רולקס, בגדים ממותגים, מכוניות, בתים) אהבה אמורה להיות על פי ההגדרות של החברה הצרכנית, עיסקה בין שני בני אדם שתקדם את האינטרסים של שניהם בשוק האכזרי שבו אנחנו מצויים.

וזה ממש לא מצב הדברים הטבעי. אם לא היינו לומדים לדכא רגשות טבעיים שיש לנו כלפי כל מה שסובב אותנו, אז זה הייה טבעי לחלוטין כמו שהייה בחברה הקדומה, לדבר עם בני אדם ברחוב, לכסף לא הייתה משמעות בערך העצמי של האדם, אלה במקום זה הייה זה הבן אדם עצמו , על מכללול הרגשות ותחומי העיניין שלו שהיה המדד שלנו להתאמה בין בני זוג, בחברה שיוויונית אהבה אמיתית הייתה נמצאת בכל מקום מאחר וכל אינטרס כלכי או קידום של סטטוס חברתי היה נופל הצידה, הינו מתמודדים הרבה יותר בטבעיות עם הרגשות שלנו כלפי בני אדם מאותו המין (כמו שזה היה מקובל בעולם העתיק למשל), הרבה מאוד מהניכור והיציוניות המטבעת בנו היה נעלם.

הייתי אתמול בחתונה בראשון לציון, כמו כל אירוע אחר שבו המשפחה הדתית - מתנחלית שלי נפגשת איתי, האירוע הופך לחקירה מעמיקה על החיים מהעבר השני של הקו הירוק (בתוך ישראל זאת אומרת) וסדרת שאלות כדי להתעדכן במה אני חושב על כל מיני שאלות אקטואליות על סדר היום. אבל הכול התחיל דווקא בחוסר הבנה קטנה לגבי המתנה.

כשבאתי לחתונה לבוש לא כהרגלי בבגדים שלבשתי לפני הרבה שנים, באירועים חגיגיים, כיפה לבנה סרוגה, חולצה לבנה ומכנסים שחורים, וציצית, הבדילו ביני לבין שאר האורחים בטקס רק דבר אחד, העדרה של מתנה כלשהיא. זה לא שלא רציתי להביא פשוט באמת לא הייה לי במה לקנות אותה באותו היום, אז כל מה שהחזקתי ביד הייה הספר "הקוד של דה ווינצ'י" שאותו אני קורא בשקיקה בימים אלו. כשניגשתי לברך את הכלה בשעת הכנסת האורחים כמוקבל. זה היה הדיאלוג הקצר שהתפתח

• היי אסתר, מזל טוב.
• הי אלישע (השם שלי בחוגים הדתיים) תודה שבאתה
• היי אלישע (הבעל המיועד)
• הי (אני) (אני די לא סובל אותו, הוא היצור האפור ביותר שתפגשו ביקום, אני חושד שהבנים שלהם יוולדו עם ראש מרובע גם מבחינה פיזית)
• אוי תודה אני בדיוק רציתי לקנות את זה!!! אמרה הכלה.
• על מה שאלתי ליתר ביטחון עפילו שחששתי שאני כבר מבין על מה היא מדברת
• על הספר כמובן. זה בשבילי נכון ?
• אמ.... זאת אומרת ... משחתי את הזמן לכמה שניות כדי למצוא מוצא מהמצב המביך..

אז עלה בדעתי הרעיון. פתחתי את הספר, שעליו כמו על כל ספר שלי הופיע המשפט בן האל מוות - "הרכוש הוא גניבה" שייך לכל מי שרוצה לקרוא. הכלה הסתכלה ושאלה מה זה אמור לדעתי להביע. אמרתי שאני חושב שהרכוש באשר הוא מוכרז ככזה מהווה גניבה משאר האנושות, שכן אין דבר כמעט שנותר בשלמותו ע"י בן אדם אחד, לכן אף אחד לא יכול לטעון שמשהוא שייך לו ורק לו בלעדית. הכלה הסתכלה עליי לשניה ואמרה "אהה" אני אמרתי "מזל טוב" שוב הפעם עם חיוך גדול טיפה יותר כאילו על מנת לפצות והלכתי להתישב במקום כלשהוא כדי לזלול משהוא טעים לפני שיגישו את הבשר ואז כבר לא ישאר לי מה לאכול.