כי אפשר גם בלוג אחר

גם בברלין קר עכשיו היא חשבה כשהשלג נפל על הרחובות של לנינגרד מכסה את שורות האנשים ששכבו ברחובות בשמיכה עבה, עוטף אותם מכל כיוון מגבש אותם לגוש לבן אחיד. היה קר כל כך, הביגוד עשוי שקים שנתפרו לסוג של מעיל שבו נתחבו עיתונים ישנים עשה הבדל מועט בלבד, והמתכת הייתה קרה כל כך. חייבים להרגיש את המתכת כל הזמן, יד על הניצרה בכל רגע, הדריך אותם המפקד, הם התנדבו למשימה, אף אחד כבר לא הרגיש את עצמו מסוגל לחלק פקודות בלנינגרד, וממליא איך איפשר היה לאכוף אותם בעיר שבה המוות הוא מובן מאליו בכל רגע נתון. היא נזכרה בפעם הראשונה שירד שלג עבה כל כך שהיא זכרה, זה היה לא רחוק מפה, באחד הכפרים היא זכרה שהחלון בבית של סבתא לא נפתח מרוב שלג ושהיא טבעה בו ברגע שקפצה החוצה לאחר שההורים ניקו את פתח צר לפתיחת החלון, הוא היה רך אז ושובב במידה מסויימת, מחייך ומחזיר חיוך למי שמחייך אליו. עכשיו הוא היה כבד ונוקשה עצוב ונדמה לה משום מה אדום מתמיד. תודה היא לחשה בליבה לפתיתים שנופלים מסביב, תודה שהקדמתם לבוא. היא לא האמינה שמה שהיא הולכת לעשות יסיים את המצור, אבל כמו כל השאר התנדבה כי האמינה שאין דרך אחרת מלבד לעשות את מה שהיא עתידה לעשות. היא לא ידעה איך תיגמר המלחמה, מעבר לידיעה מעורפלת שהטובים ינצחו מתישהו, היא לא ידעה אם היא תיגמר כלל אבל היא הייתה בטוחה שכשזה יקרה היא לא תהיה בחיים. לא היה בה משום עצב על כך. היא, את המלחמה שלה, תסיים עוד מעט. היא לא הבינה למה אמא שלה בכתה כשהיא סיפרה לה, אני לא רוצה למות מרעב קפואה ברחוב היא הסבירה לה. היא שיפשפה בידיה את הצלב המוזהב שאמה התעקשה לתת לה לפני היציאה, אם רק החבר סטלין היה יודע, היא חייכה לעצמה. הטנק מדיוויזיית הפנצר הרבעית התקדם קצת אבל עדיין הנהג שלו נראה זהיר, מאחוריו כבר אפשר היה לראות את המשך הטור. ברגעים כאלה היא לא זכרה את נאומי חברי וועדת החירום המיוחדת של הלשכה הפוליטית של המפלגה על הצורך בהקרבה, לא את סיפורי הגבורה של הצלפים ויחידות המוות על פסי הרכבות והגשרים, היא רק ידעה שיש מאבק של הטובים מול הרעים, והמלחמה ניתשת ואי אפשר לברוח ממנה ושהיא חייבת להילחם בה כי הצד השני נלחם זה מה שבטוח. והחיים? הם רק הבסיס שמאפשר לך לקבוע מה לעשות איתם, וכמו הקצבה החודשית, אפשר לבזבז קמצוץ ממנה על כל יום או לסיים את כולה על משהו גדול במיוחד.