במוצ"ש לאחר שהשארנו את הילדים בביתם, חזרנו למרכז דרך כביש החוף.
בדרך הוא פנה אליי ואמר- לא בא לי לחזור הביתה, בואי נסע למרינה.
סבבא, נסענו למרינה.
מ פ ו צ ץ באנשים.
מתאווררים אחרי שישבת.
דוכני מכירות, כרוזים, ליצנים, תזמורת חתונות ובתי קפה.
בקומבינה של פה ושם, נכנסנו לרציפים.
התרחקנו כמה שאפשר מההמולה.
בסוף אחד הרציפים עמדה שם יאכטה (נו, בארור?!)
ככה בקטנה, היא עמדה שם שקטה, חשוכה, איש לא מבקר אותה.
החלטנו להעניק לה מתשומת ליבנו.
טיפסנו עליה (כן, כן, אני יודעת זו הסגת גבול, בסיידר, אני כבר משיגה), והתיישבנו על הספות ליהנות מהבריזה.
דווקא היה מאוד נעים, הרעש מהחוף היה מאוד מרוחק למרות שהמים נושאים קולות, שאר היאכטות שחצצו בינינו לבין החוץ סוככו עלינו מפני ההמולה הסואנת.
כמו שני בני נוער מתבגרים שרק גילו את נפלאות גופם וזה את זו, החלנו (כמו תמיד) להתחבק, להתנשק, לא מסוגלים להפסיק לגעת זו בזו.
אני מלאת חששות, שמא יתפסו אותנו, מה יעשו לנו?
איזו בושה, להיתפס כשאנחנו מתגנבים ליאכטה שאינה שלנו.
הוא ממשיך לחבק, לנשק וללטף.
שיח האנשים ביאכטה ממול, מתעמעם על הגלים.
לאט אבל מהר הוא מצליח לגרום לי לחלוץ עצמי מבגדיי.
הוא ידע על אלו כפתורים ללחוץ על מנת שאשכח את עצמי ו את כל חששותיי ופחדיי ואהיה כולי מרוכזת רק במקום אחד הנמצא בין רגליי.
הוא השכיב אותי על ספת השיזוף הלבנה והרכין ראשו אל בין רגליי הפסוקות.
לשונו שחלפה על עורי חילצה מפי גניחה, הוא המשיך לטייל ולענג את עורי בלטיפות סיבוביות של לשונו.
אצבעותיו במקביל, חקרו את מבוכיי, חודרות לתוכי, ואני נאנחת, גונחת, מתאפקת מלשחרר צעקות אל אוויר העולם, על מנת שלא יחרידו את הדגים משנתם (מי שמע על דגים במרינה?).
אגן ירכיי התרומם וירד, גבי התקשת והתקמר, התפתלתי על הספה הצרה מתנודדת בין לשונו לאצבעותיו.
רציתי אותו.
רציתי אותו בתוכי, ממלא את כל החור הנפוח הלח והמתאווה הזה שלי.
רציתי להרגיש אותו, נכנס ויוצא, משתפשף, מתחכך, מכֶּה באותה נקודה פנימית שממתינה לו.
בשארית הרצון העצמי שלי, התרוממתי מעל הספה והשכבתי אותו עליה, מפשיטה אותו תוך כדי, מלקקת ומנשקת את גופו.
הוא נשם עמוקות, נאנח, הזין שלו עמד מתוח בדום אֵיתן.
התיישבתי עליו, נעתי מטה ומעלה, ושוב, הוא נאנח שוב,
אני, נושכת את שפתיי (העליונות) שחלילה לא לצעוק אל השמיים ואל הדגים, מניעה אגן ירכיי, רוקדת עליו את ריקוד הבטן התאוותני שלי.
הריקוד שהוא כל כך אוהב.
עוד רגע, עוד שנייה, הוא אוחז את עגבותיי, נותן סטירה, מניע אותי ונע איתי כאחד.
אנו מתחילים לנשום במהירות, מתנשפים, רוקדים את הריקוד הקבוע שלנו. ריקוד התשוקה.
מעלה, מטה ושוב, ואני שומעת אותו קורא קריאה, מתקשה עוד יותר ופולט את עצמו בתוכי, ואני מתפרקת עליו, גומרת, ושוב ושוב.
לאחר שהתרוקן מעצמו לתוכי, ואני כבר אחרי גמירה, אני ממשיכה לנוע לאט בעדנה, כמו מחכה לעוד דבר מה.
שנינו יודעים לְמה אני ממתינה.
עם התנועה, הזין שלו מגיע לנקודה אחרת, הנקודה שבה אני משתתקת, מתרכזת במקום אחר לגמרי, ואז אני
משפריצה.
ומשפריצה
ומשפריצה,
ומשפריצה.
עליו,
ועל הספה,
ועל הרצפה,
ועליי,
ועליו.
ומשפריצה
עד לא ידע.
מזל שהוא החזיק מגבונים לחים בתיק שלו.
אחרת איך היינו מנקים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
