הרבנית

לרבנית קשה להתעורר בתקופה האחרונה.

זו תקופה די ארוכה שהיא ישנה.

היא זוכרת תקופה אחרת, דומה אבל לחלוטין שונה.

היא לפעמים מנסה, לא הרבה אבל מספיק

בכדי לגלות שהיא כבר מזמן נרדמה.

או שהיא בכלל איננה.

הרבנית כבר לא יכולה

לדבר על עצמה בגוף שני או שניה.

היא פתאום מרגישה אחרת ורחוקה.

לעיתים היא מתגעגעת,

למה שהיא הייתה,

או למקום ששם שהתה.

אז היא גם נזכרת כמה היא סבלה,

אבל גם נהנתה.

הו מאוד נהנתה.

עכשיו היא גם נהנית, אבל אחרת.

היא כולה אחרת.

וכבר לא יכולה להינות כמו פעם כשהייתה,

וגם לא לסבול, באותה המידה.

היא כבר לא צועקת,

והשכנים לא מתעוררים בידיעה,

שבאמצע הלילה,

היא שוב גמרה,

היא גם לא רטובה כשהייתה,

והוא שואל אותה,

נו, מתי שוב תרגישי טוב,

מתי שוב תהיי רטובה.

והיא שותקת, ושואלת את עצמה,

מתי ולמה זה קרה.

לפעמים מאוד,

כמו הבלחה אור

נרות של חנוכה,

לרגע קל, שבריר קטן של זמן,

היא נקוצה, עוקצת,

אבל שוב נרדמת.

הרבנית ישנה,

כמו הנסיכה הנמה.

היא מחכה, וגם אחרים מחכים,

שהרבנית, תהיה קמה.