הרבנית

זה היה לפני כשנתיים, בערבו של נובמבר לא חורפי.

הייתי במשרד, לבד.

באותו היום אחת מהבנות מהמשרד הסמוך חזרה מחו"ל וכנהוג הביאה קופסא של שוקולדים וזו נותרה על שולחני.

השעה הייתה בין 16-17, אתם יודעים השעה הזו בה לכל אחד יש חשק למשהו מתוק- רצוי שוקולד.

לקחתי סוכריית שוקולד אחת, והטלפון צלצל, היות וחיכיתי לו לצלצול מיהרתי וחטפתי את האפרכסת, השוקולד נותר על אצבעותיי.

הו נכנס והניח חבילה לידי.

שליח של אחת המחלקות בבנין, בחור צעיר, מן הסתם השתחרר לא מזמן מהצבא, או משהו כזה, ומצא עבודה עד שיחליט לאן טס לטייל, כך הנחתי.

נראה כמו מקרר- כתפיים רחבות, בטן שטוחה, רחב, יציב, עיניים ירוקות, סנטר חזק, שפתיים מביעות, וכפות ידיים- כמו שאני אוהבת- גדולות.

הניח המעטפה לידי ואמר, אני רוצה גם.

תוך כדי השיחה בטלפון, הבטתי בו- תוהה, לא מבינה מה הוא רוצה גם.

רימז לי בעיניו על אצבעותיי ועל מה שהתמוסס ביניהן. אה, השוקולד, רמזתי לו על הקופסא ולחשתי, כדי לא להפריע לבן-שיחי- קח.

אמר לא, ורימז בשנית על אצבעותיי.

נבוכותי, קלטתי שאת מה שנשאר מהשוקולד, ליקקתי בלי משים, וזה מה שהוא רוצה.

חייכתי, לא יכולה להגיד שלא נהניתי מהמחמאה.

צעיר ממני בכ- 15 שנים הערכתי, גברבר צעיר ונאה, שידעתי מרכולים שכמה מבנות המקום היו שמחות לעשות לו טובה.

סיימתי את השיחה, ופניתי אליו- הוא כבר עמד לצידי, ואמרתי, אבי אני עסוקה, לך מפה, אין לי זמן עבורך.

והשוקולד? שאל,

אתה יכול לקחת בעצמך,

לא, אמר, אני רוצה שאת תתני לי.

אחרי זה תלך, ותתן לי לעבוד בשקט?

בחיוך הנהן, קילפתי את העטיפה, ונתתיה בפיו, הוא תפס אצבעותיי וינק אותן ביחד עם השוקולד.

במקביל, נעה כף ידו, ועברה בקלילות על פיטמתי שהזדקרה לה בלי בושה מבעד לבד החולצה.

גל של חום ורטט עברו בגבי מלמעלה למטה, ונעצרו בשיפולי בטני.

הרחקתי אותו ממני, עכשיו לך, אמרתי.

את בטוחה שאת רוצה?

רוצה, לא רוצה, זה לא ממש משנה, יש לי עבודה לעשות. יש לי קמפיין שצריך לעלות תוך כמה ימים על הראש, ומשרד פירסום שלא מתפקד אם לא יושבים לו על הראש.

הטלפון צלצל שוב.

הרמתי והקשבתי.

ממשרד הפרסום בקשו שאבוא אליהם להערות אחרונות לפני ביצוע.

אני באה, אמרתי לטלפון וסגרתי.

אני צריכה ללכת, אמרתי לו.

אחכה לך.

אל תחכה. אני לא יודעת מתי אחזור, ואני נועלת את המשרד.

יצאנו, ואני מיהרתי לצאת מהבניין לעבר משרד הפרסום.

קמפיין שעמד לעלות תוך שלושה ימים ועדיין לא הושלם.

שעתיים אחרי זה, הייתי בדרכי בחזרה למשרד.

הדלת הייתה סוגרה, אבל לא נעולה.

מוזר, חשבתי לעצמי, אני זוכרת שנעלתי אותה.

נכנסתי.

הוא ישב שם בכסא שלי, מחייך. מסתכל עליי, ומפזיל לעבר מסך המחשב.

איך נכנסת לחדר? שאלתי בעודי מתקרבת אליו.