הרבנית

וכבר שנים חיכיתי

לזה שאוכל למסור לו

את מה שכל כך רציתי.

וכתבתי,

והיו מי שהבינו,

ורצו לקבל או לקחת

אך אני עצמי לא ידעתי,

לא הבנתי,

לא בגרתי

לא בטחתי

לא נתתי

לא יכולתי

למסור את עצמי

ואת רצוני עד כה.

ואולי, רק חיכיתי,

לאותו אחד,

שהיה צריך לקרות

בדרכו שלו.

בזמן הנכון והמתאים לו.

וגם אני עשיתי דרך ארוכה

בכדי להגיע למקום שבו

אדע לאמר בכנות

זה הדבר הנכון ביותר עבורי

לעשותו.

וכאן ועכשיו,

זה המקום והזמן המתאימים לי

ואני מקווה שגם לו.

ודווקא בשבוע שבו נאלצתי להיות המבוגר האחראי

בכל כך הרבה חזיתות,

לנהל ולבדוק, להחזיק קצר את המושכות

לפקח ולשלוט, לשמור על עיניים פקוחות,

שמחתי למסור את המפתחות

ולחכות שהוא יאמר לי

מה ללבוש

מה לעשות

מתי ללכת לישון,

ובאיזה מפלס רטיבות להיות.

זה עושה לי טוב,

סוף סוף לקבל הוראות.

יודעת שהוא שומר עליי,

וטוב לי שהוא משגיח משם,

הידיעה הזו, שהוא קיים.

צעדים ראשונים

לאט לאט,

מתחנכת, מאולפת

נותנת לו להציב לי את הגבולות.

הוא יודע מה לעשות.

שמחה ללמוד

ורוצה ללכת עד הסוף.

או לפחות לנסות.

***

ועכשיו כל כך הרבה דברים שכתבתי בעבר,

מקבלים נדבך נוסף של הבנה,

תאורה חדשה,

ועכשיו אני רואה,

את מה שהיה ברור לאחרים,

ורק לי לא.

ורק עכשיו אני מבינה, מה חיפשתי

למעלה מעשרים שנה.

למה התגעגעתי,

למה ייחלתי.

זו רק תחילת הדרך,

והמשכה לא ברור

אני שמחה להיות מובלת בדרך הזו.

שימשיך להיות.

אדוני.

אני שמחה שחיכיתי

לו.

ורק לו.