שבוע ראשון עבר.
זה זמן טוב להתרשמות כללית.
או שלא.
זה סוג של פרק זמן, שניתן לייחד לו תשומת לב.
או שלא.
תאריך ביומן.
איך אני מרגישה?
שאלה טובה.
זה מוזר, ויחד עם זאת זה כל כך טבעי.
קשה, אבל כל כך קל.
הוא אומר לי לעשות דברים, שברגע הראשון אני אומרת לעצמי,
פפפפפחחח....אין מצב שאעשה אותם
ובכל זאת אני עושה אותם, בכזו קלות.
בלי היסוס ובלי פקפוק.
כמו יש שתי נשים בתוכי, האחת החיצונית, העצמאית, הדעתנית, זו שלא נותנת לאיש
לאמר לה מה לעשות.
והשניה, החבויה, שלמעשה, רק מי שידע איך להסתכל, ואיך לקרוא לאישה
בשמה, ראה אותה והבחין בה, שהייתה קיימת מאז ומעולם.
איך זה שזה לא קרה עד כה? הוא שאל.
כי לא נתתי שיקרה, עניתי לו.
כי אני עצמי לא לא ידעתי שאני כזו.
אבל היום בהסתכלות לאחור (כן, אני יודעת, כולנו חכמים בדיעבד, השאלה היא
מה אנחנו עושים עם החוכמה הזו), היום אני מבינה שתמיד הייתי כזו, בכל דבר שעשיתי,
בכל מקום שהייתי, בכל כובע שחבשתי.
הקולגה שלי, מופתעת, את, מכל האנשים העולם? כך היא אמרה, זה נראה הכי
לא מתאים לך. את כל כך בשליטה, איך את יכולה לתת למישהו לעשות לך את זה.
כי אני רוצה. עניתי בחיוך רך.
רק תזהרי, הבוס לא רגיל שאת צמודה לסלולרי, שאת עונה, שתשומת הלב שלך
נתונה למישהו מחוץ למשרד בשעות העבודה.
לומדת לתמרן בין הטיפות ובין הזמנים. לומדת להיענות, להיות זמינה,
תמיד.
אני עושה דברים, שעל פניו נראים כהשפלה ויחד עם זאת, לא חשה מושפלת,
אלא מרוממת.
זו בדיוק המילה.
לא מרחפת על פני האדמה, מודעת מאוד למה שקורה לי וסביבי, אבל מלכה.
הוא אדוני, אבל הוא זה שמעניק ואני מקבלת.
זו תחושה נפלאה.
לומדת להיות בצד הזה של המתרס.
לומדת להבין, סוף סוף, איך לא להיות בשליטה, לתת לו להחליט מתי וכמה
ואיך.
הוא אומר לי לעשות דברים, שממילא אני רוצה או מתכננת לעשותם, רק מה –
זקוקה לדחיפה הקטנה הזו של ההוראה.
ואני רטובה.
24/7 אני רטובה.
כפי ששנים זה כבר לא קרה.
באמצע יום עבודה, הוא בודק מפלס, ומורה לי להכנס לשירותים להרגיע את
עצמי, בין אם בלהגיע עד הסוף ולהתפוצץ, או פשוט להירגע.
אני נוגעת בעצמי במקומות שמעולם לא נגעתי, לא העזתי, כמו חיכיתי
להוראה (תארו לעצמכם, לרבנית יש מקומות שמעולם לא נגעה בעצמה).
והוא מורה לי, בדיוק באותה השניה שחלפה בי התחושה ששם אני רוצה.
והוא שואל שאלות על נושאים שאני לא מעזה להעלות.
והוא דואג ושואל איך אני מרגישה.
לומדת את האותיות והצלילים לפני שאלמד את המילים והמשפטים והוא המורה
שלי, כך אני מרגישה.
והוא הזהיר אותי, שלא להתרגל לתחושה, לא להתמכר, לא להפוך את זה לאורח
חיים. כמו נותני שירות שלא מפסיקים לאמר תודה.
ואני שאלתי מה רע?
ואיפושהו עמוק בתוכי, גרעין חזק של עוצמה אומר לי, את לא תהפכי כל כך
מהר לשפוטה.
ולו אני עונה, אני רוצה וצריכה לשחרר כאן שליטה, בכדי לקבל, להשיג
שליטה במקומות, בתחומים אחרים בחיים.
והוא מביט בי, ישובה למרגלותיו, כן, יש משהו במה שאת אומרת.
ואני מחייכת, ומניחה את מצחי על בירכיו, לקבל לטיפה.
מי היה מאמין?
האם אני ידעתי שאהיה כל כך מרוצה?
אני לא עושה זאת בכדי לרצות אותו, או מפחד מפני כעסו, או עוד יותר
גרוע, אכזבתו.
אני עושה זאת כי אני רוצה.
ממושמעת, ברגע שקיבלתי הוראה, לא יכולה להפר אותה.
ואני נזכרת בלימודי הפסיכולוגיה שלי (עוד מסלול לימודים שלא השלמתי), ונזכרת
במחקרים הרבים שנערכו (במיוחד בשנות השבעים לפני שהפכו להיות אסורים) על ציות ומתן
עונשים.
אנשים מחפשים מי שייתן להם הוראות. אני אחת מהם, אני יודעת שיש בי גם
את האדם שיכול לתת הוראות, ואפילו להיות טובה בזה. אבל אני לא רוצה.
רק הייתי צריכה למצוא מישהו, שיהיו לו את האיכויות שאותן בבלי דעת
ביקשתי.
המצחיק הוא שזה קרה בלי כוונה.
לא שלו, ולא שלי.
אבל זה קרה, ומאחר ואני מאמינה גדולה בקארמה, אני מאמינה שהייתה סיבה
נעלמה, מעין יד מכוונת שתמרנה והובילה לכך ש"נתקל" זה בזו.
אין לי מושג מה השיעור כאן עבורו.
אבל אני יודעת שיש כאן שיעור עבורי, ואני מתכוונת להיות תלמידה חרוצה,
לעשות את כל שיעורי הבית, ולהתכונן למבחנים.
אני רוצה ציונים גבוהים.
בהתחלה, אני יודעת, תהיינה טעויות, שגיאות, תקלות, כאלו שמקורן
בהסתגלות לדרך חיים חדשה, ויהיו עונשים, והם
יהיו כואבים מן הסתם, כי כך הוא טיבם של עונשים, אבל ככה לומדים, לא?
בהצלחה לי.
ותודה לך אדוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
