הרבנית

הקדמה מתחייבת: את הסיפור שזה הפרק הראשון שלו כתבתי לפני ארבעה חמישה חודשים, לפני שבכלל "נתקלתי" באדוני.

ברמה מסויימת הוא קשור לתהליכים שעוברים עליי בתקופה האחרונה (ברמה מסויימת????)..

ברמה אחרת, הוא פרי דימיוני הקודח ותו לאו.

אני מזהירה מראש, הסיפור הזה על כל פרקיו שיבואו בעתיד (הם כבר נכתבו) לא נועד לבעלי נפש רומנטית מסוגה של ג'יין אוסטין או כל מיני סיפורי האפי אנדינג למיניהם....

אז כל בעלי ובעלות הקיבה הרכה... שלא תגידו שלא אמרתי.

****

אוףףף, עוד שבוע עבודה הסתיים.

הקטאלונים הללו...האנגלית שלהם כל כך עילגת.

גם ככה קשה להעביר הדרכה למשתמשים בתוכנה המתוסבכת הזו, ועוד לאנשים שאינם דוברי אנגלית... אבל מה- הם חמודים וכל כך משתדלים.
אני מחייכת לעצמי, בעודי יוצאת אל הרחוב, ממהרת לארוחת הערב שהוזמנתי אליה לכבוד סיום שלב א' של הטמעת התוכנה החדשה.  

שבוע העבודה נגמר וביום שני בבוקר אני כבר צריכה להיות בלונדון, להדרכה נוספת. טוב עשיתי שהודעתי למשרד הראשי בארץ שאני לא חוזרת לארץ בסופשבוע, נחה כאן וממשיכה ללונדון. לא שהם הופתעו. ברגיל אני מגיעה לארץ בחזרה אחת לשלושה חודשים במקרה הטוב.

אני אוהבת את ברצלונה, זו עיר יפהפיה, אחלה מסעדות, בארים, גברים סקסיים והרבה נוף. חזאי מזג האוויר הבטיחו סופ"ש אביבי- כך לפחות אמרו לי החבר'ה במשרד המקומי.

המממ....לאן אני צריכה להגיע? כן, אני צריכה לקחת את התחתית הזו, למרות שהיא עוברת בסגרדה בדיוק בשעת הסגירה. שיא השעה העמוסה. שונאת להידחק בתחתית. אולם מצב רוחי מרומם מכדי להידכדך מהשטות הזו.

נכנסת לקרון, מעיפה מבט, אין מקום לשבת, נעמדת ליד אחד החלונות המשקיפים אל הפלטפורמות החולפות ביעף. בכל תחנה הקרונות מתמלאים מעט יותר. האנשים נדחקים זה לזה, משתדלים לצמצם נוכחותם, משפילים מבט, על מנת שלא לחדור אל המרחב הפרטי של זולתם.

מאחר שסיימנו את כל ההדרכות בשעה מעט מוקדמת מהצפוי הספקתי לעבור במלון, להשתחרר מהמחשב הנישא- המשקולת כך אני קוראת לו ביני לבין עצמי, להתרענן ולהחליף בגדים. את חליפת הבגדים המחוייטת והרישמית, החליפה שמלה חובקת גיזרה, בעלת חצאית קלילה באורך הברך. מצב רוחי שפיר ואני מהמהמת לעצמי נעימה שקפצה לראשי בבלי מודע.

דרך חלונות התחתית אני מביטה אל האנשים ברציפים, מנסה להתעלם מהצפיפות הגוברת והולכת בקרון עצמו שהפך להיות כמעט מחניק. מישהו נדחק אליי. אני מנסה לצמצם את גופי למינימום, שלא יתקרב אליי. אך גופו נצמד אליי, ריחו מגיע לאפי, ריח גבר לאחר מקלחת, רענן, נקי, פרשי, לא מתוק מדי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומצטערת על כך, מודעת לתנועת גופו מול גופי בהתאם לתנודות ועצירות הקרון.

עוצמת עיניי, מנסה להרחיק מכאן את תחושותיי, לחשוב על העבודה, על הפרק האחרון בספר המתח שמחכה לי במלון, בדרך כלל זה עובד יופי, אבל לא הפעם. במקום זאת, חשה את הרטט ההולך ונבנה בתחתית גופי, מודעת לזקפה שלו ההולכת ומתרומת בגופו, אולם אין לי לאן לברוח ואני כבר לא בטוחה שכרגע רגליי מסוגלות לשאת אותי גם אם היה לי לאן. הרכבת עוצרת ואני מאבדת את שארית שיווי משקל שנותר לי ונאלצת להישען עליו. שומעת אותו לוקח נשימה עמוקה. פוקחת את עיניי, ג'ינס כחול, חולצת כפתורים לבנה תוחה בצווארון, חושפת מעט עור שחום, סנטר מרובע, שפתיים מלאות, עיניים שחורות מרצדות בחיוך זדוני. ג'י מה קורה לי? ממתי אני מגיבה ככה לגבר כלשהו? מלכת הקרח קוראים לי בעבודה מאחורי גבי, והם חושבים שאני לא יודעת.

הוא מחייך אליי, לא מוציא מילה, אוחז במרפקי ומוביל אותי מבעד לדלתות הקרון הנפתחות. אני לא יודעת אפילו באיזו תחנה אנחנו. בשתיקה, הוא מוביל אותי במעלה המדרגות אל הרחוב המואר קלות באור ערבית. אנו חוצים את הרחוב ונכנסים לאחת הסמטאות הצרות. הוא מושך את גופי אל מול גופו, ידו חובקת את ישבני ואני גונחת. מי זה האיש הזה ומה הוא מתכוון לעשות לי? למה אני לא מסוגלת לעשות כלום? לברוח, לצעוק, לשבור לו את היד! כל מה שאני רוצה שימשיך לגעת בי. זרמים חשמליים עוברים בגופי אני מרגישה כמו פלסטלינה, בצק לישה.

הוא אוחז בשתי ידיי ומניח אותן על הקיר, הסימטא אפילה, הקירות גבוהים ואור השמש השוקעת לא נכנס לכאן. זהו מעבר צר בין שני בניינים, מתאים בדוחק לשני גופות מתנועעים. חזית גופו צמודה לגבי, אני רכונה מעט, נשענת בשתי כפות ידיי על הקיר, חשה את האבנים העתיקות. אני שומעת את נשימתו, עמוקה, הוא נושף באזני, שולח לשון ומלקק את התנוך. אני מצטמררת, גופי לוקח פיקוד ואגן ירכיי נצמד לשלו, כפתורי הג'ינס שלו שוקעים בעורי.

הוא שולח ידיו אל רגליי, אצבעותיו מלטפות את ירכיי, מושכות את בד החצאית כלפי מעלה באיטיות משגעת. אני מגרגרת כמו חתולה מיוחמת, מה עובר עליי? מי זה האיש הזה ומה עושה לי? ואו, כבר שכחתי איך זה להרגיש ככה. איזה מזל שלבשתי את תחתוני התחרה החדשים...

הישבן שלי חשוף לחלוטין, אני חשה את אצבעותיו על בשרי, מלטפות את לחיי הישבן שלי, מפשקות את שתי רגליי, קצות אצבעותיו מרחפות בעדינות על העור הפנימי של ירכיי. אני גונחת. שומעת אותו פורף את כפתורי מכנסיו, מפשיל בגדיו, הזיקפה שלו נחבטת על שפולי הגב שלי...ואו, מה אני עושה כאן? אצבעותיו נכנסות לתוכי וזעזוע מרעיד את גופי, שאריות כוח רצוני עזבו זה מכברו ערקו השד יודע לאיזה חיל חיצוני ואני כולי נתונה בידיו. מרגישה את אצבעותיו עוזבות את אחיזתן ומיד בדחיפה מהירה חשה אותו ממלא אותי.

מגרוני בורחת קריאה, שומעת את נשימתו המהירה. הוא יוצא, ממתין שניה, ונכנס שוב, ידיו אוחזות את מתניי, אצבעותיו חופרות בעורי, הוא נע בתוכי, במהירות, בדחיפות, בנמרצות, מתוכי ואל תוכי, וגופי נע בתיאום איתו, כמו שני בני זוג לריקוד המכירים מזה שנים.

חשה את התחושות עולות בתוכי, ממנו, ממני. השרירים שלי מתחילים להתכווץ, ראשי נזרק כלפי מעלה, הוא חובק בשתי ידיו את מותניי מצמיד גופי לשלו, אצבעותיו עולות כלפי מעלה צובטות את פיטמותיי המגורות, הזקורות מבעד לשמלה. זה נותן לי את הדחיפה הקלה הנוספת שהייתה דרושה בכדי להביא אותי אל השיא, ואני צועקת, מאבדת את עצמי לעצמי ולתחושה שלו מתפרק בתוכי.

העולם החיצון לאט לאט חודר מבעד לערפל. אני בין זרועותיו נשענת עליו, והוא עצמו נשען על הקיר מאחוריו. לאט, הוא מתיישר, יוצא ממני, ואני משחררת קריאה קלה, קולטת מה קרה כאן הרגע. הוא מניח אצבע על שפתיי ומחייך.

אני מסדרת את השימלה, תוהה ביני לבין עצמי מה השעה ועד כמה איחרתי לארוחת הערב. הוא מסדר מחדש את מכנסיו, לוקח את כף ידיו מוביל אותי בחזרה אל התחתית.

אין לי מושג איך הגעתי לארוחת הערב ההיא. מן הסתם עברתי אותה על טייס אוטומטי, מסיכת החיוך הקבועה על פניי לא הוסרה, אולם מחשבותיי ריחפו אל מה שקרה שעות ספורות לפני כן.

*** 

פרק שני

פרק שלישי

פרק רביעי