יש דבר בסיסי אחד שאני לא מצליחה להבין.
טוב, נו, יש כמה, אבל בואו נתמקד בנושא שבו אני מתעסקת בשבועות האחרונים.
כל עניין השליטה.
את הנשלטוּת, אני מבינה, לא רק ריגשית, אלא גם שיכלית. מבינה את הרציו, מבינה את הקוגנציה.
לא קרה לכם שאמרתם לעצמם לפחות פעם אחת, לא רוצה להחליט, קחו ממני את כל זה ורק תגידו לי מה לעשות?
זה קרה לי, לא פעם ולא פעמיים.
לא שעכשיו אדוני שולט בכל תחומי חיי.
זה בלתי אפשרי, והוא לא מעוניין לעשות זאת. כך לפחות אני חושבת.
אבל הוא מקבל עידכון תדיר, של מצבי, מיקומי ומעשיי, ואם הוא לא מקבל תשובה מיידית, זה לא מקובל.
הוא מחליט מתי אגמור וכמה ולמה ואיך.
זו השקעה עצומה, לא רק של משאבי זמן, אלא גם תשומת לב ואיכפתיות.
אני לעומת זאת ״רק״ ויתרתי על הרצון החופשי שלי.
לא שזה דבר קל לביצוע.
בעצם, זה לא היה כל כך קשה.
אבל מה איתו?
מה הוא מקבל מכל זה?
אני עכשיו תשושה.
עכשיו אני קולטת למה כריסטיאן התעקש על מאמן כושר אישי לאנסטסיה ולמה היא התעלפה בכל פעם שהיא גמרה.
ועדיין אני לא מבינה- מה יוצא לאדוני מזה שגמרתי לפי הוראה, שלושים פעם בשעה, ועוד לפני ועוד אחרי?
יתכן שלא בכדי אני לא שולטת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
