מתעוררת באמצע הלילה
לשיחת מסרונים לגבי טיול המלכות של מחר. אני ערומה וקשורה, כמו שהורית לי.
השמיכה עוטפת אותי ואני חשה את מגעה על עורי.
נזכרת בידך המלטפת אותי כמו בפעם הראשונה שנפגשנו ונסערת, גופי מתפתל בכח.
אני נזכרת שאסור לי לגמור ונרגעת במיידי.
איכפת
לך ממני, אתה דואג לי. אם אני לא עונה מיד להודעה ממך, אתה כועס, אם אני
משתהה מעבר לשיעור זמן מקובל והגיוני, אתה מתקשר לברר אם אני בסדר.
אתה כל הזמן שואל איך חברותיי תגבנה אם תראנה אותי איתך, כורעת לרגליך, אוכלת מכף ידך. שפוטה שלך.
איך
אומר לך אדוני, חברותיי, מכירות אותי למדי, ככאלו הן צריכות ראש פתוח ללא
דיעות קדומות או שיפוטיות. אחרת הן לא יכולות להיות חברות שלי. לא שאני
עורכת להן מבחני קבלה ובטח ובטח שלא בגללך.
אדוני, עברתי דברים שונים ומשונים בחיים, דיעותיי, מחשבותיי, השגותיי, עמדותיי, השתנו ומשתנות, התפתחו ומתפתחות במהלך החיים.
אני חושבת קצת אחרת ומתנהגת קצת אחרת מרוב האנשים.
לא שאני חיה באקסטרים. ״את נראית יורמית בהתחלה״ כך אמר המאהב, ״רק אחר כך מגלים....״
״את הזיק בעיניים שלך, אי אפשר לשכוח״, אמר הטרקטוריסט לפני הרבה שנים.
אדוני, אני לא צריכה לאמר לך שאני שונה, את זה אתה כבר יודע.
החברות
שלי, התרגלו שלא תמיד אתן תשובה צפויה, אפילו לא צפויה שהיא שלי, הן
התרגלו לעשייה אחרת, לחשיבה שונה, לראיה מיוחדת, לאיך שאני.
החברות והחברים שלי, המלכות, החסודות, האלפות, וגם אלו בלי הכינויים והשמות, יקבלו אותי ומן הסתם אותך, כפי שאני רוצה שיקבלו.
כל
זמן שאני לא פוגעת ברווחתו הנפשית, הריגשית, הבריאותית, הגופנית, הכלכלית
ו/או כל רווחה אחרת שלא חשבתי עליה של זולתי, אין שום סיבה שלא.
החברים שלי יקבלו אותי
לרגליך, בלי שיפוטיות, בלי תדהמה, אולי עם מעט הפתעה, אולי יהיה להם קשה
לראות זאת בהתחלה אבל הם יתגברו כשיבינו כמה טוב אתה עושה לי.
אדוני,
מי שלא יוכל לעשות זאת, או לראות זאת, או להבין זאת, או לשמור על פתיחות,
לא יכול להיקרא חבר שלי, וככזה ממילא גם לא אפגוש אותו. איתך או בלעדיך.
למעט המשפחה.
אליה נולדתי, לא בחרתי אותה.
הם, לא בטוח שיבינו.
אדוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
