תחילת הסיפור כאן
לונדון.
העיר כרגיל אפורה, בניגוד משווע לצבעוניות של ברצלונה, אבל אני אוהבת אותה כמות שהיא, בגשם בקור, בערפיח.
הקדמתי את הגעתי לכאן ביום. לאחר אותו ערב, לא יכולתי להשאר בבברצלונה יותר. למחרת הלכתי לפארק
גואל עם כל מיליוני התיירים שכיסו את העיר, טיילתי בין השבילים וחשבתי על מה שקרה שם בין הסמטאות ולא הצלחתי להירגע, ישבתי לקרוא, אולם מחשבותיי נדדו, גופי זוכר את מגע אצבעותיו, אפי את ריחו, הצליל היחידי ששמעתי ממנו היה קול נשימתו הכבדה כשהתפוצץ בתוכי. כל זה ארך רגעים ספורים ויחד עם זאת גופי ייחל למגעו, התגעגע אליו. הייתי חייבת לצאת מכאן. מהעיר שהזכירה לי אותו.
לונדון, אני כל כך אוהבת את העיר.
זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני מגיעה אליה בכדי לנוח. הפעם לא נכנסתי אל הגלריות שאני כל כך אוהבת לשכוח את עצמי בהן. רגליי נשאו אותי לשוטט ברחובות האפורים, השקטים, הלא מתויירים, ראשי ריק ממחשבות.
יום שני בבוקר, לובשת את חליפת החצאית האפורה שלי. חולצת
כפתורים מחוייטת. זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לחברה הזו להדרכה על התכנה שלנו. אני עושה זאת כבר שנים, כל שבוע במקום אחר, אחת לתקופה חוזרת לאותה החברה, להדרכת אנשים חדשים, חידושים, עידכוני גירסאות ומה לא. חונה בארץ לכמה ימים, מעדכנת את הההנהלה ברכילויות, וממשיכה הלאה. לא יכולה להיות במקום אחד באופן רצוף יותר ליותר מאשר כמה ימים ספורים. פעם שאל אותי מישהו ממה אני בורחת. הבטתי בו בתמיהה לא ידעתי למה הוא מתכוון. אבל השאלה נותרה עימי מאז, עדיין ללא תשובה.
יוצאת מהמלון, הרחובות עמוסים באנשים ממהרים לתחילת שבוע העבודה שלהם. יורדת לסאבווי לכיוון הסיטי. לא נסעתי בתחתית מאז, אבל זה היה בעיר אחרת, אנשים אחרים. מנסה לקרוא את תקציר ההסכם בינינו לבין החברה שאליה אני מגיעה, ההיסטוריה שלה, מי המנכ"ל ומה היא מוכרת.
מגיעה לתחנה, עולה לרחוב ופונה אל הבניין. בניין גבוה, מודרני, נבנה לא מזמן ואוכלס במהירות. אני יודעת שאני צריכה להגיע לקומה העליונה...ג'י, כמה קומות יש כאן.
נכנסת למעלית ונעמדת ליד הקיר הצדדי, לקראת הסוף. מנסה לקרוא בפעם האחרונה את התקציר שנשלח אליי הבוקר מישראל. הדלתות החלו להיסגר, אולם ברגע האחרון מישהו השתחל ביניהן. לא הרמתי את עיניי, זה קורה. פחות בלונדון יותר בניו-יורק, או בהונג-קונג אבל זה קורה בכל מקום. האיש מנסה להידחק פנימה ואני יותר משרואה, חשה אותו מוצא מקום בדיוק מאחוריי.
אני ממשיכה לקרוא ופתאום עוצרת את נשימתי. אני מזהה את הריח הזה. את פניו אולי לא אכיר, גם לא את קולו מן הסתם, אבל הריח הזה, ריח של גבר לאחר הרחצה. עדין, נקי. הריח הזה מעביר בי צמרמורת ואני נזכרת בסימטא אפילה. אני מנידה את ראשי, לוקחת נשימה עמוקה האותיות בדף לפניי מתערפלות.
פתאום יד אוחזת במרפקי. הוא מושך אותי לאחור, אל הקיר האחורי של המעלית. כאן? השאלה מהדהדת בין כותלי מוחי שהתרוקן ממחשבות. הוא לופת את מתני, מושך את גופי אליו, ואני מרשה לעצמי להשען עליו. לנשום את ריחו. אנו עומדים במעלית, ללא תזוזה, מוקפים באנשים, המעלית נעצרת מדי פעם ואנשים יוצאים ממנה. לאט לאט מתפנה יותר ויותר מקום, אך אנו שנינו לא נעים. ידו על מתני, אצבעותיו חופרות בעורי, אני לא מעיזה לנשום עמוק מדי, שמא רגליי לא ישאו אותי יותר. אצבעותיו, מוסתרות מעין ע"י הג'קט הקל שאני לובשת מרחפות מעל הבד העדין של חולצת המשי וחזיית התחרה שאני לובשת. הפיטמה שלי מתקשה ונעמדת, נחבטת אל מול בד החזיה, אני לוקחת נשימה עמוקה, ראש סחרחר עליי. שומעת את חיוכו מאחוריי אולם לא מעזה להסתובב להסתכל עליו.
הגענו לקומה האחרונה. הוא צובט את הפטמה המעונה, כאומר שלום ויוצא מהמעלית מבלי להביט לאחור. לא הצלחתי לראות את פניו. אני אוספת את עשתונותיי ויוצאת מהמעלית.
הקדמתי, זה טוב. כך אוכל להחזיר את נשימתי לגופי, לפני שאחזיר את נישמתי לבורא. אני מניחה את חפציי בחדר ההדרכה שאליו מנחה אותי פקידת הקבלה, ומבקשת קפה, חזק ורותח. לא, אני משנה את דעתי, מבולבלת, בעצם תה, אני אומרת לה. חדר ההדרכה יוצא אל מרפסת קטנה המשקיפה אלה עיר. אני יוצאת אליה. יש עוד כחצי שעה עד הפגישה הקרובה עם מנכ"לי החברה ורק לאחר מכן הדרכת העובדים מתחילה.
הרוח הנושבת סביב הבניין קרה, אבל עוזרת לי לאסוף את עצמי מחדש. אני מביטה אל העיר הפרושה מתחתיי, ותוהה איך הוא מצא אותי כאן. די, תשכחי מזה, יש לך מה לעשות כאן, וזה לא כרוך בזרים כהי מבט. שוב, נזכרת במה שקרה במעלית לפני רגעים ספורים ולפני ימים אחדים בברצלונה.
זה לא יכול להמשיך ככה, אני נותנת לעצמי בעיטה מנטלית בניסיון להחזיר את עצמי אל הקרקע, מביטה
אל הרחוב הנמתח מתחתיי. רחוק מדי.
מביטה בשעוני, חוזרת לחדר ההדרכה, פקידת הקבלה הכינה את התה שביקשתי. מתיישבת, פותחת יומן, ומחברת. מצחיק, מנהלת הדרכה והטמעה בחברת הייטק גלובלית, מוקפת בטכנולוגיה וחובבת גאדג'טים מושבעת ובכל זאת נצמדת למחברת ולעט.
אני משרבטת מספר נקודות שברצוני לדון עליהן כשאחזור לארץ. הגיע הזמן לשנות מספר דברים. אל החדר נכנסים שניים, מציגים את עצמם, הוא- משאבי אנוש והשניה- מחשוב. מתנצלים, המנכ"ל נכנס לישיבה בלתי צפויה ויתפנה מיד.
שונאת את הפגישות הללו. תנו לי מיד להיכנס לעבודה, בלי שיחות היכרות, כל הסמול טוק הללו, כמו משחק מקדים ארוך מדי. כבר קרה לי שהתייבשתי תוך כדי פור-פליי. אני מחייכת משועשעת מהזכרון. לא שאני זוכרת מי זה היה. אבל מה זה משנה. זה היה מזמן. מאוד מזמן. הם מביטים בי במבט שואל למראה החיוך שלי. אני ממלמלת משהו חסר משמעות ושואלת אותם על הבניין. לא זכרתי אותו מהביקור הקודם שלי בעיר.
הם ממהרים להיאחז בחוט השיחה הזה שיעביר את הזמן עד שהבחור המאחר יגיע. לא אוהבת שמאחרים לי. גררר....הם מספרים לי על הבניה המודרנית, ובאיזו מהירות הבניין הוקם ואוכלס עוד לפני תאריך היעד. והמנכ"ל המוכשר שלהם הצליח להשיג את הקומה העליונה הנחשקת כל כך. מעניין כמה הם משלמים שכירות למ"ר.
הם מזמינים אותי לצפות בנוף דרך החלון, לא מודעים לכך שכבר ביקרתי במרפסת שלהם, בטח אני היחידה שעשתה זאת אי פעם.
***
פרק שלישי
פרק רביעי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
