הרבנית

האקסטראורדינר אתמול בשיחת הטלפון היה מלא שאלות כרימון.

אחרי כחודש של קריאת הפוסטים שלי, וסקרנות רבה כשלו, זה לא היה מפתיע במיוחד.

השיחה הייתה נעימה מאוד וקלחה בחופשיות ומאוד נהניתי לשוחח איתו.

באיזשהו שלב, הוא אמר- אני לא מופתע, את תמיד היית אומרת לי, "אתה הגבר, תחליט אתה".

(במאמר מוסגר, אני חושבת שהוא לא אהב את זה, לא אז, ולא עכשיו, אבל לא שאלתי אותו)

ואני ציחקקתי, ואמרתי נכון. זה נכון. כך אני תמיד מעדיפה.

***

אני מתרגשת כשאני רואה את אדוני.

זה מה שהוא עושה לי.

דברים נופלים לי מהידיים, אני מחליקה-נופלת מהכיסא, רועדת בכל הגוף, מבולבלת, מסמיקה, חסרת נשימה.

תוך כדי הפגישה, הוא בסתר שולח הודעה, "אל תשכחי לנשום, חמדתי", טוב, נו, זה לא ציטוט מדויק - חמדתי הוא קרא לי בהודעה אחרת, אבל אני מאוד אוהבת שהוא קורא לי בשמות חיבה (אני? שמות חיבה? ממתי? רק שהמשפחה שלי לא תשמע....).

גם כשאני רחוק ממנו, והוא שולח הודעה, אני מתרגשת, ממש כמו ילדה.

בעצם במחשבה שניה, אני לא זוכרת שהייתי כך בתור ילדה.

אני אוהבת שהוא נוגע בי, משחק בשיערי, עובר באצבעות על צווארי, על מחשוף השימלה שאמר לי ללבוש היום.

(ואיזו שימלה, אנשים התבלבלו ממנה או ממני, ואני הרגשתי סקסית כל כך איתה....)

ואני אוהבת שהוא אומר לי מה ללבוש, ושאני יפה ושאני סקסית ושהוא אוהב לגעת בי.

ואני אוהבת שהוא מבחין בדברים הקטנים ביותר אצלי, כמו מצב רוחי מבעד להודעות המוקלדות, או חבק האוזן שענדתי עבורו.

ואני אוהבת להיות שלו.