הרבנית

ההתחלה

פרק שני

פרק שלישי

למחרת בבוקר, אין סימן בחדר למעט החלוק וכותונת הלילה, המונחים מקופלים בשיפולי המיטה. אני שואלת את עצמי האם חלמתי חלום, או משהו שקרה במציאות.

חוזרת ליום נוסף של הדרכה, הפעם, הוא לא נכנס לחדר במהלך ההדרכה ועצביי המרוטים נרגעים מעט מעט.

לקראת הצהרים, אני מקבלת זימון לשיחת ועידה עם מיה, מנהלת משאבי האנוש של החברה שלי, היושבת בתל אביב.

מיה היא חברתי הטובה ביותר. בטח קרה משהו אם היא מזמנת אותי לשיחה כזו. היא יודעת שאני מעדיפה לכתוב מאשר לדבר. מעט לפני השעה היעודה אני נכנסת לאחד מהחדרים הסגורים ומתחברת.

היי, מה קרה? אני שואלת אותה בלי אקדמות.

את לא מתגעגעת לתל אביב? כבר למעלה מחודשיים שלא הגעת לכאן.

מיה –cut the bullshit! אני חסרת סבלנות, את יודעת שאני לא סובלת את תל אביב בתקופה הזו, ובכלל. כמה שפחות להגיע לשם, יותר טוב מבחינתי.

ההנהלה החדשה זימנה פגישת חברה דחופה מהיום לאתמול וקראה לכל נושאי התפקידים להגיע. מי שלא ינכח בפגישה יכול לראות עצמו כמפוטר לאלתר.

שו הנהלה חדשה? מיה את צוחקת עליי? אחד באפריל עבר לפני יותר מחודשיים.

לא, תשמעי קרן, אף אחד לא ידע מזה כלום, אפילו לא אני, אני נשבעת.

היא עוטה הבעה נעלבת. בהיותה סמנכ"לית מש"א היא רגילה לדעת את כל סודות ההנהלה הרבה לפני כולם.

אני בוחנת את פניה, בניסיון להבחין האם היא יודעת משהו מעבר. זהו מעין משחק קבוע בינינו, היא מעולם לא סיפרה, ואני מעולם לא שאלתי, אבל לשתינו תמיד היה ברור שהיא יודעת יותר משהיא אמורה לדעת. האמת שזה מעולם לא הטריד אותי.

טוב, אני נכנעת. מתי הפגישה?

מחר בבוקר. היא אומרת.

מה?! אני מנסה לשלוט בקולי.

אני באמצע ההדרכות, וזה חוזה חשוב, את יודעת את זה לא פחות ממני.

הכל כבר מתואם עם ההנהלה שלהם. כרטיסי הטיסה להיום בערב ממתינים לך. המשך ההדרכות נדחו לתחילת השבוע הבא.

בשבוע הבא אני צריכה להיות בטוקיו, אני מזכירה לה בלאות.

כל לוחות הזמנים עוברים שינויים.

שיט. לא מתאים לי. דווקא בניתי על הסופשבוע הזה בלונדון.

אני יודעת היא אומרת לי בחיוך עצוב. זה הדבר הראשון שחשבתי עליו.

הכל בסדר איתך? אני נזכרת לשאול.

כן, היא עונה, כל הבוקר הייתה חרושת שמועות במסדרונות, וההנהלה לא שיחררה שביב מידע, אפילו לא לי.

אם את לא הצלחת לדלות אפילו רמז, אז אפאחד לא היה מצליח, אני מנסה לטפוח לה על האגו.

לפחות אזכה לראות אותך בשר ודם, היא שולחת אליי חיוך מעודד, כבר התחלתי לחשוב שאת הדמיית מחשב מוצלחת במיוחד.

אני צוחקת, ומסיימת את השיחה איתה בנימה קלילה יותר.

בודקת את המייל שלי, כן, בדיוק כרטיס הטיסה האלקטרוני נכנס, ובלוח הפגישות שלי מופיעה הפגישה של מחר.

נפרדת לשלום ממנהלי החברה, וחוזרת למלון לארוז את חפציי.

טיסת הערב עברה ללא אירועים מיוחדים, המונית אספה אותי משדה התעופה ישר לדירתי.

אני רואה שמיה עברה שם בשעה מוקדמת יותר היום, לפתוח את המרפסת, לאוורר את הדירה והשאירה פתק שבבוקר יגיע איש חברת הליסינג עם הרכב שניתן לי למשך שהותי בארץ.

חייכתי. היא באמת חברה טובה.

בבוקר, פעמון האינטרקום מצלצל חדות ומעיר אותי משנתי. מבולבלת אני עונה, ופותחת לו את הדלת. זה הנוהל הקבוע. הם מגיעים אליי, מחנים את הרכב בחניה הקבועה ועולים להחתים אותי על הניירת. אני שומעת נקישה מנומסת על דלת הכניסה לדירה וניגשת לפתוח, מבעד לעינית רואה את החולצה הלבנה של מדי השירות ואת תיקיית המסמכים ופותחת את הדלת מבלי לחשוב פעמיים.

הדלת נתלשת מידי, ונטרקת מאחורי גבו. פי נפער בתדהמה, מה?! הוא מסובב אותי, תוך כדי זה שהוא אוחז בידיי וקושר אותן, מכופף אותי, מפשיל את מכנסי הטריינינג האפורות ו- אין לי מילה אחרת לכך- תוקע אותי. מזיין לי את הצורה, באלימות יתירה, יש לאמר ובמהירות. עוד לפני שהספקתי לצעוק את ההברה הראשונה של המילה "או.." הוא כבר גמר והיה מחוץ לדלת. מה שאותי הדהים, היה שרק לאחר שההברה השניה של המילה "..נס" הבנתי, תוך כדי זה שהתמוטטתי על הריצפה, שאני גמרתי בעוצמה.