ובלילה לפני השינה, כשאנחנו כבר במיצמוצי נשיקות פרידה ובאמירות של לילה טוב וחלומות פז, הוא אומר שמחר הוא רוצה לקפוץ אליי לאכול איתי צהריים. ואתה יודע... ימי רביעי (וראשון) אני תמיד לחוצה ועמוסה יותר מבדרך כלל...
אבל הוא לא ויתר, היה לו מאוד חשוב, ולמרות שאני הייתי עמוסה, ולו היה איזה משבר בעבודה, וזה עשרים ומשהו דקות נסיעה בין המשרד שלי לשלו לכל כיוון, הוא בא עד אליי, אסף אותי והלכנו לאכול באיזה בית קפה לא רחוק ממקום העבודה שלי. ודיברנו, חלקנו ענייני עבודה, חוויות מהחיים, השיחה קלחה, עניינים. שנינו מאוזנים, שנינו נוגעים זה בזו, נושקים זה לזו, מתלטפים ומתענגים.
אחרי שעה, קמנו, נו, טוף צריך לחזור לעבודה- אבל באוטו, במגרש חניה פתוח, מול העוברים והשבים, אנחנו שוב מתחבקים ומתנשקים, והמרפק שלו נלחץ על השד שלי בטעות או בכוונה...ואני נמתחת, גונחת, נאנחת, וגומרת...והוא מביט בי עם החיוך הזדוני שלו של האדון – החיוך הזה שכבר למדתי לזהות ולאהוב גם מבעד לטלפון – מניע את הרכב ונוסע. צריך לחזור לעבודה. מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
