הרבנית

נמאס לי להסתפק בפירורים.

נמאס לי שהרומנטיקה שלי חריגה.

נמאס לי מזה שכל סיפורי האהבה ומערכות היחסים שלי הם לא סטנדרטיים (לשון ההמעטה של השנה) ויכולים להיות מועמדים מעולים לאוסקר – על התסריט והדרמה.

נמאס לי לוותר על מקומי לטובת הטוב הגדול.

נמאס לי להתפשר על מה ומי שמגיע לי.

בזכות ולא בחסד.

אני רוצה להיות במקום הראשון.

אני רוצה שהגבר הבא שאוהב אותו – יאהב אותי עוד יותר, שיעמיד אותי בראש מעייניו.

אני מודעת לכך שאני בת 53 ויותר, שאני לא עומדת בסטנדרטי המערביים המודרניים של מראה גוף.

אני מודעת לכך שהגבר הבא שאפגוש (אם אפגוש) יבוא עם חבילה משלו, עם עבר משלו ועם משפחה משלו, ותהיה לו קריירה כזו או אחרת – ושכול אלו אמורים להיות לפניי בסולם העדיפויות שלו. כי אני אהיה פרק ב' או ' או ז'

אבל לא איכפת לי.

אני רוצה שהגבר הבא שלי, שאותו אוהב, ושיאהב אותו עוד יותר – אני רוצה להיות בראש סולם העדיפויות שלו.

אני יודעת שזה לא סביר (עד אפס מוחלט של סיכוי) שזה יקרה.

אבל זה לא אומר שאסור לי לרצות, נכון?