הרבנית

אתמול בבוקר, נכנסתי לשתות קפה עם חברה.

בית קפה קטן.

באמת בית קפה.

הם טוחנים במקום את הקפה.

יש להם סוגים שונים של פולים.

והמקום באמת קטן.

בקיץ הם הגישו תה פירות קפה ומתוק.

לקראת החורף הם שינו, הגישו בכוס קטנטנה, את אותו התה, מתקתק, בצבע אדום, כמעט ארגמן, תה פירות חם.

הזמנו קפוצ'ינו.

חם, חזק, ועל הקצף למעלה ציירו לנו לבבות.

אחלה קפה.

אבל, זה לא האישיו כאן.

כשנכנסנו, לא היו כמעט מקומות ישיבה.

אז עמדנו ליד הדלפק, כשאנחנו לכאורה מחפשות מקום ישיבה, לכאורה מסתכלות על היושבים המאכלסים את המקום.

ארבע חמש נשים, מטופחות, באמצע שנות החמישים, יושבות על הכסאות הגבוהים, זוג זרוק, באמצע העשרים, על הספות, לא רחוק מהם, זוג בשנות השלושים. ובפינה, שלושה גברים מתווכחים על משהו.

אני מסתכלת ומסיבה מבטי מהם בחוסר עניין.

לפתע קולו של הצעיר מביניהם עולה, ואני מסתכלת שוב.

כן, באמת פניו נראו לי מוכרות, רואה בחוץ את האופנוע.

חברתי אומרת, "את לוטשת".

נאי מחייכת, ואומרת, אני חושבת שהזדיינתי עם הצעיר ההוא.

אבל אני באמת לא זוכרת.