פרק ראשון :
הוא בא לקחת אותי, לאחר מספר שיחות איי סי קיו, וטלפון שנמשכו אל הלילה.
אני הייתי בחופשת "מחלה" מהעבודה למשך שבוע, שאם לא כן הייתי הופכת את השולחן על הבוסית שלי, או לחילופין מתמוטטת סופית.
הוא בא לקחת אותי במכונית מצ'וקמקת, אבל נוסעת, עטוף במעיל, כובע וצעיף, הסתכל עליי קודם שנכנסתי, הוציא מבין כל ארגזי הניירות שגדשו את המושב האחורי, כובע וצעיף שאפשר לטבוע בו.
נוסעים לים אם לא אכפת לך, הוא קבע, ונסע.
ירדנו עם האוטו לחוף, הים היה סוער, כיאה לים בתחילתו של חורף שאיים להיות גשום ביותר (בדיעבד אלו היו רק איומים). ישבנו חצי שעה מול החוף, כמעט ולא מוציאים מילה, מחובקים, בכדי שחום הגוף לא יברח לנו.
רגע לפני שהפכנו פגרטיקים, נסענו אליו.
הוא גר באחד מהמושבים במרכז, במין דירה שהייתה פעם כנראה מחסן של אחד מבעלי האדמות במושב.
היו מסביב לצריף הרבה חתולים, וגינה ענקית.
הבית עצמו השקיף על שפלת השרון.
נכנסנו לבית, ועוד לפני שהדלקנו את תנור החימום, הצפנו את הבית באור של נרות.
שבי, והושיב אותי על הספה, אני מכין תה.
נגש לפינת המטבחון.
איזה את רוצה? שאל, צמחים, רצוי הדרים אמרתי, חייך והרים את שקיק התה, גם אני מעדיף.
הכין שתי כוסות תה ענקיות, והתיישב לידי.
המשכנו את השיחה שהופסקה בטלפון בלילה שלפני כן בטבעיות, כאילו לא נפגשנו לראשונה לפני פחות משעה, כמו היינו חברים מקדמת דנא.
המשכנו לדבר והוא הדליק אחת שהייתה מוכנה.
רוצה גם? שאל וחייך.
ידע כי אלו לא משפיעות עליי.
אתה יודע שזה יהיה ביזבוז, אבל כן אני מוכנה לנסות.
המוזיקה נגנה ברקע, ואני נגשתי לראות את ארון הספרים, הלא אני חייבת, כך אני מרגישה שאני מכירה יותר טוב את האדם שעומד מאחורי המסיכה.
אני לא קורא הרבה, התנצל, יודע שאני ביבליופילית.
זה לא משנה לי, אתה יודע.
המשכנו לשבת, לדבר, לעשן, לשתות תה.
אחרי כמה זמן, לא יודעת כמה, נגעו ידינו זו בזו, ונכרכו.
אני קרבתי אליו להנות מחום גופו, וכמו אש ניצתה.
ההמשך, ברור.
***