תלש מעליי את האפודה שלבשתי, דחף ידו בתוך מכנסיי, ואני מפרפרת, מנסה לגעת בו, לטעום מגופו.
לאחר שבטשנו זה בזו, ופרענו בסלון, עברנו לחדר השינה, שם, בעזרת שמני הגוף ועוד עזרים העלנו את טמפרטורת האוויר.
לכשנרגענו, עברנו שוב לסלון, לעשן סיגריה של אחרי.
הוא לא מעשן בחדר המיטות.
תשמעי, הוא אמר לי, זה לא יכול לקרות ביננו.
זה לא הזמן המתאים עכשיו, אני יותר מדי סבוך עם עצמי.
אני מקשיבה בעיניים שהולכות ומתמלאות דמעות.
אני לא בנוי לזוגיות.
לא בנוי לקשר.
ולא מתאים לי למשוך אותך באף.
ואני כבר משכתי באפי, קינחתי את דמעותיי בחלוק המגבת אותו כרך אחריי לאחר שהתקלחנו.
אל תבכי, הוא אמר לי בניסיון לנחם.
זה לא שאת לא חשובה לי.
זה בדיוק להיפך.
אני נמשך אלייך.
אני רוצה אותך, אבל זה לא יהיה טוב לך.
אתה בורח, אתה מפחד, הטחתי בו.
לא אני לא מפחד. ממה כבר יש לי לפחד.
אתה מפחד מקשר אמיתי.
אתה מפחד שאגע בך, כאן, והצבעתי על ליבו.
כבר נגעתי בי אמר בעצב.
משך ידו וחיבוק אותי אליו.
ידעתי שזה מה שיקרה, אינפפתי.
אין לך האומץ, להתמודד עם משהו אמיתי.
די, הפסיקי, את קורעת לי את הלב.
חיבק אותי חזק אליו, הרים פניי אליו, ונישקם.
הפעם, זה היה איטי יותר, אך לא פחות פרוע.
לאחר מכן, שוב התקלחנו, ושוב החלוק המגבת עטף אותי.
נרגעת? שאל.
ואתה? שאלת בעיניים מרוחות איפור .
נישק את שתי עיניי, ואמר די.
אין לך על מה לבכות.
אין לי על מה לבכות? תמהתי, לרגע הערתי בי את התקווה שהינה מגיע חבר הנפש שאיתו אני יכולה לחלוק איתו את הכאב, ואת השימחה, שאיתו היה לי צליל של הפרת הבדידות, והוא בורח.
אני לא בורח, הנה אני כאן.
לכמה זמן?
לא יכול להבטיח לך, יש בי דברים שחייבים להיפתר.
אבל אני לא בורח לך.
הנחתי ראשי על כתפו.
והוא נשק לשערותיי.
טלנובלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
