ובאמצע ליל קיץ חם ומהביל אני מתעוררת למשמע נקישות עקשניות בדלת.
מתעטפת בסדין, ניגשת לדלת, מציצה בחריר ההצצה, בחור צעיר לפניי, תווי פניו המעומם לא מזוהה.
אני פותחת את הדלת לסדק, הוא עומד שם.
הוא התחטב עוד יותר, מדהים, עוד יותר משהיה לפני כמה חודשים.
אני פותחת את הדלת לרווחה, מטפסת עליו לחיבוק עצום, הוא מחבק בחזרה, נושק לצווארי, סוגר אחריו את הדלת בבעיטה, ומרים אותי למעלה. אנחנו מתנשקים.
לאן נעלמת? הוא שואל בקול חנוק.
אני נעלמתי? אני תמהה, אני כאן כל הזמן.
התקשרתי כמה פעמים, לא ענית לי. הוא אומר. ומוריד אותי לרצפה.
את הסדין שנשמט לרצפה, אני מחליפה בחולצה אווירירית עם כפתורים, בכל זאת החלונות פתוחים לרווחה, ואני גרה בקומת קרקע.
משהו לשתות? אני שואלת.
כן, קפה, ומודד אותי בחיוך.
רגע, הערת אותי, ואני עדיין לא מאופסת, עניתי להזמנה בעיניו.
הוא חייך, ועד שהמים רתחו, החל לנשוק לצווארי.
החולצה הפריעה לו, והוא נסה לשמוט אותה מכתפי, וכל שלא הצליח, ניסה לפתוח אותה בתנופה, עצרתי אותו, ואמרתי, את המחוות התיאטרליות תשמור לילדות שאתה מסתובב איתן.
צחק בקול רם.
טוב מה עם הקפה?
המים רתחו. חצי מכפות הקפה נמזגה לתוך הכוס, החצי השני, על השיש, כל כך התרגשתי לראותו.
ובינתיים אנחנו מנהלים שיחת חולין, מתנשקים ומתלטפים.
ופתאום הוא מרים אותי, וזורק אותי למיטה.
פורף את הכפתורים, ומסיר את החולצה מעליי.
מזין את עיניו בי, בגופי, בפניי, ואומר התגעגעתי, את חסרה לי.
עבר באצבעותיו על מתאר גופי, על אבריי, בעדינות. ליטופיו לא נשאו אופי מיני, אך הייתה להם איכות כובשת, הגורמת למלוטפת תחושת התמכרות והתמסרות.
עצמתי עיניי, ונתתי לעצמי להיות פשוט מושא הליטוף של אצבעותיו.
נשימותיו עמקו, והוא החל לנשקני בעדינות, נשיקות קטנות, מאלו שאינן שואבות לתוך סערת חושים.
נשק לעפעפיי, ללחיי, לאפי, לשפתיי, לצווארי, טייל על חזי, נשק לעגיל הטבור, מלמל בינו לבין עצמו- אני עוד לא מאמין שעשית זאת.
אצבעותיו, מרחפות מעל בעדינות, לא נגע ולשק לערוותי.
המשיך לירכיי, פסק רגליי, ונשק להן, יש לך ריח טוב, אמר, של ניקיון, וטוהר.
ואני, שומעת לא שומעת, מבינה, לא מבינה, כל כולי, הפכתי להיות סוף נשיקותיו.
ולאחר שעבר על כל גופי, ניגש לפניו שוב.
אל תיעלמי לי שוב מלמל, וטמן ראשו בצווארי.
ואני הרמתי ידי, והנחתי על פניו, מפנה אותן אליי ומביטה בעיניו.
אל תעשה זאת לעצמך, אסור שיהיה בינינו משהו יותר ממה שיש כבר.
יש הרבה יותר ממה שאת חושבת.
אני יודעת מה יש וזה הרבה יותר מדי.
והוא נשק לי, והפעם היו אלו נשיקות אחרות, אותן מאלו, שאני אני- אישה, והוא – הוא גבר.
ואני נמסתי לתוך נשיקותיו, מתמסרת בכל גופי. רגליי נכרכו סביבו (מתי הוא הספיק להתפשט?) והוא חדר במהירות.
אני צעקתי, ושריר נלפתו סביבו.
הוא חייך, תמיד אהב להרגיש איך אני גומרת באותו הרגע שהוא נכנס.
עצר, נתן לי לגמור, ושוב דחף.
פקחתי עיניי, עיניי הירוקות שטו מולי, והוא רכן, נושק לי, מחייך.
לפתע יצא.
תסתובבי, פקד וקולו צרוד.
בשתיקה, הסתובבתי, והוא הרים את אגן ירכיי, ועוד לפני שהתמקמתי, נכנס בי.
ההפתעה הפליטה צעקה ממני, צעקה מסוג אחר. הוא מעט גדול, ובצורה הזו הוא ממלא את כל כולי, עד למעלה.
תשקי, נבח, וכיסה את פי בידו.
דחף שוב, וגופינו, מתואמים שוב, נעו לקצב אחיד, חשתי בו, מתעצם בתוכי, חשתי את הכיפה מתנפחת, הוורידים המעטרים אותו לכל אורכו, מתמלאים.
הנעתי את אגן ירכיי, במחול עונג שמימי, מגיבה לכל דחיקה שלו.
אוחז במותניי, אצבעותיו חופרות בורות עמוקים בבשרי, ואני לא חשה במאום מלבד המתרחש בתוכי, כמו לא היינו אלא אותו שרביט שלטון העושה בי כבשלו, ואני לרשותו, נשימותינו מתאומת אף הן, הופכות תכופות יותר יותר, ואני התחלתי לגנוח בקול רם.
לפתע דחק בתוכי חזק עוד יותר, ואני נלפתי מרימה ראשי בצעקה, שריריי בתוכי התכווצו ואני חשתי את ההתפרצות שלו, ואת זרימת הנוזל החם בתוך המכל שהייתי אני.
הוא התמוטט עליי, מתנשף, ואני ממשיכה להתכווץ, נהנית ממשקלו.
בבוקר הערתי אותו והוא הלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
