הרבנית

ותמיד כשאתה הולך,

אני נשארת שבעה,

פניך כשהתקרבת לנשק אותי,

טעם לשונך בפי,

ידך נוגעת בעורי,

לוטפת, חומדת.

ותמיד כשאתה הולך,

לא רוצה עוד כלום.

נושאת את טעמך בפי,

תחושת לשונך בין רגליי,

אותך בתוכי.

ותמיד כשאתה הולך,

אני נשארת מלאה בך.

לא זקוקה למאומה,

רק לך.

ואם היית נשאר,

לא היה בי מקום להכיל אותך.

וכשאתה הולך,

זה תמיד,

כשאין לך מקום להכיל אותי יותר.

ואתה הולך,

כשלי אין איפה להכיל אותך יותר,

משכבר הכלתי.

ואחרי שאתה הולך,

אני,

עוד ימים אחרי,

נשארת עם הטעם,

טעם של עוד,

מתרפקת,

מתחבקת,

בחיוך,

אפילו באהבה.

* * *