הרבנית

רק שתדעו שאני שונאת שאתם גומרים לאט.

אתמול בערב, אחרי הפעם החמישית, שישית שביעית, מי זוכר, מי מצליח לספור כל כך הרבה, אחרי כל הפעמים הללו שאני גמרתי- ואתה עוד לא התקרבת לכך.

"אתה תמיד כך?"

תמיד לוקח לך כל כך הרבה זמן לגמור?" שאלתי, לא רגילה בשכאלו, בדרך כלל אני יודעת איך לגרום לכם לגמור.

"כן, תמיד, בעצם כמעט תמיד, לוקח לי הרבה מאוד זמן", ענית והמשכת לפמפם.

אני התחלתי להשתעמם.

נזכרתי בסצנה מתוך סרט ששכחתי את רובו- "דג ושמו וונדה" עם ג'ימי לי קרטיס המדהימה. פארודיה קורעת.

הסצנה דומה למה שקרה לי אתמול- באיזה הוא שלב באמצע הזיון היא מניפה את רגליה כפלי מעלה, ובודקת את הלק על אצבעות כפות רגליה מרוב שעמום.

אם אתה גומר לאט, מה אני אשמה?