הרבנית

הסמס תפס אותי בדרך למיטה

עלינו פינטזתי אתמול בלילה...

אני קוראת שוב את ההודעה,

ביד ימין הסלולרי,

בצד שמאל הויברטור,

אני עירומה כולי, נשכבת על המיטה, רגליי פשוקות, מפעילה את הויברטור, רטובה, כרגיל, מנסה לשלוח באצבעות רועדות הודעה בחזרה, מתפקששת, רטט הויברטור, מול תלוליות ערוותי (אח איזו מילה) שולח זרמים של עונג בכל גופי.

"עכשיו" מצליחה סופסוף לשלח את המילה לחלל האלקטרוני ושומטת מידי את הסלולרי.

מתמסרת לתחושה שהמכשיר הרוטט נותן לי.

מחדירה אותו, כן, זה טוב, אבל לא, לא זה מה שאני זקוקה לו עכשיו, מטיילת עם ראשו בתוכי, כן, זה לא זה.

מוציאה אותו, מסיטה אותו לנקודת אחרת, לא זו לא הנקודה.

ההיא האמצעית המיוחדת. שם אני רוצה להיות.

כן, כן, שם, אני מאבדת תחושה של מה שקורה סביבי, מטלטלת זרועות, רגליים, ראש.

וזה בא מהר, מדי מהר.

לא יכולה שיגעו בי אחרי זה. זו נקודה מיוחדת, לא קלה. הראש שלי כואב, שוב הטחתי אותו בכרית המושענת על הקיר.

נשארתי עם טעם של עוד. מנסה שוב, לא יכולה, שם מגורה מדי.

אחכה מעט.