הרבנית

"את חיה? מה קורה איתך? לאיפה נעלמת?"

כך הפציץ אותי האיש בשאלות בצהריים במהלך ההסתובבות שלי.

הופתעתי.

לא ציפיתי לטלפון ממנו.

בדרך כלל רק כשהוא רואה אותי, הוא נזכר בי.

וגם זאת רק כשאני מרשה לו.

"אני חיה אמנם, אבל אני חולה".

"כן, שמעתי", הוא אומר, "הייתי במשרד בשבוע שעבר, ואמרו לי שאת חולה (ממממ.... נעים לדעת, אתה שואל עלי), ונכנסתי עכשיו למשרד, ואמרו לי שוב, שאת עדיין חולה".

"כן, יש לי ברונכיטיס קשה מאוד, אני כבר שבועיים לא בעבודה". השתעלתי קשות בכדי להמחיש את קושי המחלה.

הו, את באמת לא נשמעת טוב, את לוקחת איזה טיפול כלשהו?  לגרון?

כן, אני בולעת.

ויש לך משהו למציצה?

כן, אני צריכה לקחת כדורים למציצה.

אני שומעת אותו מחייך, ואני משתעלת שוב (אגב, אני משתעלת ממש מכוער, ככה הבוסית שלי אומרת).

היית מודיעה, הייתי נותן לך טיפול מנע.

כן, אמרתי, חבל שלא עשינו זאת.

אבל כרגע את צריכה עזרה ראשונה, כך נשמע לי, די דחוף.

מממ..., נכון אתה צודק.

טוב, נראה מה אפשר לעשות, וניתק.

אחרי שעה, אני כבר אצל אמא שלי, מותשת לחלוטין מהסתובביות הבוקר, עם גרון חזה וראש כואבים מהשיעול (אני באמת חולה, לא סתם). הטלפון מצלצל, זה הוא. לא בא לי לענות, לא עונה.

אכלתי מעט ירקות. דיברתי עם אמא שלי, והלכתי הביתה, לנוח.

בדרך הוא שוב מתקשר.

את בבית? אני רוצה לבוא.

שתדע שאני בימים ה"אלו".

אה, או קיי, אז עוד כמה זמן את מגיעה הביתה?

אני יוצאת עכשיו מאמא שלי, בדרך הביתה.

מתי את מגיעה?

זה תלוי באוטובוס, רבע שעה, עשרים דקות.

טוב, אני כרגע באמצע פגישה, אני אגיע בערך עוד חצי שעה.

טוב.

מזל שהבית נקי ומסודר. איך תמיד הוא מגיע אחרי שאני מנקה- מה שלא קורה הרבה?

שלושת רבעי השעה אחרי, נקישות בדלת.

אני פותחת, הפתעה, זה הוא.

אני מחייכת. עושה לי טוב לראות אותו.

הוא מחייך בחזרה.

אני חושבת שזה הדדי.  

הוא ממלמל משהו לא מובן, ומחבק אותי חזק, חזק, מנשק (לא על השפתיים, אני חולה), מלטף, מחרמן. המגע שלו עושה לי משהו. אני מתחממת.

הדלת עוד לא נסגרה.

אני מפסיקה לרגע, נועלת את הדלת, עם כל השיפוצים בבניין בעל הדירה עשוי לרצות להיכנס, הוא יודע שאני בבית.

משקיע פניו בחזי, אוחז בשתי ידיו. אני נושקת לצווארו, נוגסת, ועם הלשון, עוברת על תנוך אוזנו, בציפורניי שורטת את הצד השני.

אוחז בשני עכוזיי, התגעגעתי הוא אומר. מכניס ידיו לתוך המכנסיים.

אתה יודע שלא, אני מתנגדת.

רק בטוסיק, רק קצת, כרגיל אצלו בשיטת הסלמי, פורס לפרוסות קטנות את המטרה שלשמה הוא הגיע.

מושך אותי למיטה, מפשיט אתי, מתפשט בעצמו.

נעמד מולי בגאון, יש לו כלי- מעל הממוצע באורך והעובי- גם כן.

מתיישבת לטעום.

הוא גונח, בציפורניי אני שורטת את הטוסיק שלו, מעבירה אצבע על התלולית שמחברת בין חור הישבן לבין הזין.

לוחצת מעט, בעדינות, הוא אהב את זה.

בינתיים עולה ויורדת עם הפה, משתמשת בשרירי הפה לצרכי שאיבה, חשה את העטרת שלו, מוציאה ומלקקת לכל אורכו, לוקחת שקיק אחד, ואחר את משנהו, שואבת לתוכי את שניהם, בלי להכאיב, ושוב, נותנת לזין שלו למלא את כל הפה שלי – עד לגרון.

הוא מסובב אותי, אומר לי רוצה להרגיש את הטוסיק שלך, רק להרגיש, זה הכל, מסיט את התחתונים (הפעם לא חוטיני עדינים), מעביר את הראש למעלה ומלטה, אני מתחממת עוד יותר. אם סיפרו לכם שנשים במחזור חמות עוד יותר- לא עבדו עליכם.

הוא נעצר מול הפתח, נשימתו באזני, הוא מחבקת אותי מאחור, מלטף את שדיי, נושק לכתפי המגולה, לוטף את שיערי, מלקק את התנוך.

אני מרגישה את הזין שלו (שלי), פועם כנגד, מרימה בבלי דעת את אגן הירכיים שלי, ושוב הוא מתחיל לנוע, ושוב נעצר מול הפתח, נדחק מעט יותר, ואני שוב, מעלה מעט יותר את התחת שלי.

שוב הוא נע, הפעם גם נכנס, ויוצא, שוב נע מעלה מטה, והפעם נכנס עד הסוף, להפתעתי, אני רטובה (לא אוהבת מאחור), והכניסה שלו חלקה, חשה אותו נע בתוכי, פועם בתוכי.

נשימתו כבדה, הוא גונח, ותנועותיו אמנם הופכות מהירות יותר, אך ממשיך ללטוף אותי.

כואב לך?, הוא שואל

מעט, אני עונה. אתה רוצה שיכאב?

לא, אני רוצה שתהני גם כן.

וממשיך לנוע, בכל תנועה גדל מעט יותר.

נשימתי הופכת מהירה, מרגישה את נקודת הג'י מצידה השני, תחושה מוזרה מעט, לא רגילה לצד הזה של התחושה.

הוא ממשיך להשתפשף בתוכי, ואני מאבדת יכולת חשיבה קוהרנטית (איזו מילה, יאבאבא), ואני לפתע מכווצת שרירים, מותחת רגליי, עומדת על קצות האצבעות בשכיבה.

נאנחת בשקט, ו ג ו מ ר ת.

כיף לך? אני שומעת אותו שואל מבין ערפילי הגמירה.

כן, אני אומרת מתוך הכרית.

כן? הוא שואל, לא הבין את תשובתי.

כן, אני עונה בחיוך, לא שמת לב?

לא, אני עדיין לא מכיר אותך.

אתה רוצה להכיר אותי?

כן.

וממשיך דהירתו בתוכי, עליי, יוצא,מתיישב מכופף ברכיו וממשיך, אני מתמתחת, נרפית, מתמתחת, מכווצת שרירים, ממהרת נשימתי, ושוב, מגיעה.

מסובבת פניי אליו, ומחייכת.

הוא רוכן אליי, מחייך, עיניו בטוב, מחבק, ממתן דהירתו, מלטף, נושק, ושוב.

ואתה? אני שואלת ברכות.

עכשיו, ענה.

ביחד, הגענו לאותה נקודה.

כשעמד בדלת אמר- אנחנו צריכים לדאוג לטיפולי המנע שלך, בכדי שתשארי בריאה.

* * * * *

אנקדוטה מעניינת, הקטע הזה נכתב, יום לפני שקרה, ואני לא כיוונתי וא תיכננתי שכך יקרה.

נמצאתם פעם במצב שצפיתים אותו מראש?

כך קרה.