הרבנית

הדיסק הזה, תמיד מזכיר לי את מיקי.

מיקי צעיר ממני, לא בהרבה.

שנתיים שלוש. לא יותר.

הכרתי אותו דרך העבודה.

כמה חודשים לאחר שהתחלתי לעבוד כמנהלת שירות לקוחות ומוקד טלמרקטינג, באיזו חברה שניסתה לעשות מעצמה call center , היינו אמורים לעבור לעבוד במקום החדש שבנו במיוחד לצרכי המוקד.

אולם עבודה בן למעלה ממאה וחמישים עמדות טלפן מהמילה האחרונה בעיצוב הארגונומי, עם אזניות וטלפונים חדשניים, מסכי מחשב בעלי רזולוציה גבוהה, ונפח קטן, מקומות ישיבה, עמדות מפקח, לאחראי המשמרת, וכמובן עמדות מנהל.

כמובן שלכל עמדה שכזו היה מלווה מחשב, ועליו הייתה מותקנת התוכנה החדשה עליה הייתה חתומה החברה האחות של החברה בה עבדתי.

על פרוייקט הרכבת המחשב היה מופקד מיקי, הוא וצוות טכנאי המחשב שתחת פיקוחו.

אני הייתי אחראית על הגדרות התוכנה בהתאם לצרכיי כמנהלת המחלקה, בהתאם לצרכי הטלפן כפי שראיתי אותם, ולצרכי הלקוח, ששילם על זמן העבודה שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, העמדה שלי הייתה הראשונה להתקנה, עליה עבדתי תוך כדי הדמיית מערכי שיחה מול מתקשר פוטנציאלי.

התיישבתי לעבוד, כשמסביבי בוקה ומבולקה, אולם העבודה עדיין לא היה מוכן לעבדה יומיות, עובדי הקבלן עדיין לא סיימו להרכיב את כל הריהוט, המחשבים ברוב העמדות עדיין לא מחוברים, הלמות פטישים וגברים צועקים סביבי, ואני בעולם אחר של התמודדות עם תוכנה שנתפרה לפי הצרכים שביקשתי, ביחד עם המנהלים מעליי, מנסה להגדיר למתכנתים את רשימת הדוחות שאני מבקשת לקבל בלחיצת כפתור, וכשהם אומרים אי אפשר, אני פונה למנהלים מעליהם.

באחד הערבים הארוכים הללו- במהלך היום הייתה לי מחלקת טלפנים שישבה במקום מאולתר בינתיים לנהל, להציב יעדים, לתקן שגיאות, לעשות סידורי עבודה, לדחות בקשות לחופשות פתאומיות, ועוד כל מיני דברים מגעילים שמנהלים אמורים לעשות.

באחד הערבים הללו, נתקלתי בבעיית הגדרה מסויימת, והתחבטתי איך להסביר את הצורך שלי מול אנשי המחשב כך שיבינו, הלא, הם יש להם שפה משלהם שרק הם מבינים.

בעודי מהורהרת, קמתי למזוג לעצמי כוס מים- אסור לשתות ליד עמדות המחשב, וישבן ביצבץ בדיוק לפני רגליי מתחת לאחת העמדות.

נעצרתי מופתעת, משתנקת.

הוא שמע את שיעולי, והוציא ראשו מתחת לשולחן העמדה, מחייך.

ראשו מגולח, עיניו ירוק של ים, וחיוך שובב על שפתיו.

אפשר לקחת אותך הביתה? שאל, אחרת את תשני כאן.

מיצמצתי, והוא הראה לי את השעון, אחד עשר בלילה.

בואי, אמר בקצרה, והמתין שאאסוף את חפציי בשתיקה נדהמת.

לאן, שאל כשיצאנו מהחניה, ואני, בלי להכביר מילים, כיוונתי אותו לביתי.

כשהגענו, נשק ללחיי, ואמר לילה טוב, יש לך ישיבה קשה בבוקר.

כן, זרח מפרחוני, מחר המצגת ללקוח.

שיט כמעט שכחתי.

תודה, נשאתי אליו עיניים עייפות.

לכי לישון, אמר שוב, ונסע.

עברו כמה ימים עד שראיתי אותו שוב, העבודה התקדמה במרץ וכבר כל הרהיטים היו מחוברים, השולחנות,  המחיצות, חדר ההדרכה עמד מדוגם, המשרדים ממול, המחשבים כמעט כולם עבדו, וכולם חיכו לההשקת האולם החדש. ואז בערב שלפני היום הגדול, המחשב שלי החליט לשבות.

המצגות שהיו עליו, מערכי השיעור, ההדרכות, קבצי כח האדם, הכל, הלך, או שלא.

יוסקה, מנהל התיפעול, החליט להתקשר למיקי, נציג חברת החומרה.

"מיקי, המחשב של הרבנית מת", צעק לתוך הטלפון, "והיא חייבת אותו תקין לכל המאוחר מחר בשמונה בבוקר". סגר את הטלפון.

הוא מגיע אמר בחיוך.

טוב, אז אלך הביתה לנוח, לקראת מחר.

חכי, אקח אותך הביתה, אמר יוסקה.

בטח יהיו לך עוד מאה ואחד אלף דברים להתעסק איתם, ואתה תתעכב, עניתי, עזוב, אקח מונית.

אני אקח אותך, שמעתי את מיקי מאחוריי.

* * * ההמשך יבוא.