הרבנית

הכנסתי את עצמי להסגר, גם גופני, גם מנטלי.

 חודשים כבר לא חשתי כך, ופתאום, זה היכה בי.

עומדת בחנות מסתכלת על חזיות, מסדרת את הג'קט (יעקובית בעברית), מעבירה אצבעותיי על החולצה, חשה את פטמותיי מזדקרות. מזל שהז'קט מסתיר.

נוסעת לעבודה בבוקר, יושבת לצידו של הנהג, מצמידה את ירכיי זו לזו בחוזקה, חשה את הרטיבות נוטפת ונספגת. מאמצת את שרירי הווגינה, משלבת רגל ברגל, שהנהג לידי לא יחוש במאומה, על שפתי העליונה מבצבצים אגלי זיעה.

"חם", אני ממלמלת, ורוכנת להפעיל את המזגן.

הולכת ברחוב, גבר לידי עובר, מוצף באפטרשייב.

כמה זמן לא חשתי ריח של גבר לידי, ופי מתמלא ריר. מתאמצת שלא להסתובב אליו, להטיח גופו אל  הקיר, להצמיד את אגן ירכיי אל שלו, לקרוע חולצתו, לחוש את שרירי חזהו משתרגים מתחת לכף ידי, לכרוך את רגלי סביב מותנו, לחוש את עצמי נפתחת אליו, להרגיש אותו נכנס אליי, ממלא אותי, גדול ועצום וחזוק.

פי יבש, ראשי כואב.

אני לא טובה בלהתאפק.