הרבנית

אני עומדת בתחנה, ממתינה לאוטובוס.

שעת אחר הצהריים, לקראת הערב. יצאתי בחופזה מהמשרד, האוטובוס מבושש להגיע.

אני ממתינה, ובינתיים נהנית מהשמש. הקיץ השנה אינו קשה כפי שהיה בשנים קודמות.

או שאולי אני היא זו שלמדה לקבל אותו?

איני יודעת את התשובה לכך, אך בינתיים אני מתמסרת לקרני השמש על עורי  שעדיין נושא עליו את תחושת האוויר המלאכותי של המזגן. הרוח לא נותנת לשמש לחמם יותר מדי, ואני מתמסרת לזו, מתרפקת על האחרת.

מאחור אני חשה במבט חם. מביטה לאחור וקולטת אותו, נשען על קיר הבניין, מביט בי בריכוז, עיניו מצומצמות, פניו אומרות חמדנות, ואני מסבה פניי ממנו, מחייכת קלות. דברים כאלו תמיד החמיאו לי, שימשיך להזיל ריר.

האוטובוס הגיע, עמוס לעייפה, אך אני ממהרת. יש לי תור לרופא, ולכן אני נדחקת ועולה. ברגע האחרון, שניה לפני שנסגרות הדלתות הוא ממהר פנימה, ונעמד מאחוריי.

לאחר כמה תחנות התפנה מקום, ואני התיישבתי. את משלמת ביציבות ובברכיים כאובות כשאת מסתובבת על העקבים הדקים הללו. תחנה לאחר מכן התפנה מקום לידי והוא התיישב לצידי. ירכו נוגעת בשלי, נצמדת, לא נצמדת. שילב ידיו, אצבעותיו נוגעות לא נוגעות בי. ריחו עולה באפי, ריח גבר ביום קיצי, צובט את האף בנעימות. פניו מביטות הישר קדימה, אינו מסיט מבטו. אני מביטה על הדרך העוברת מבעד לחלון האוטובוס, מודעת, לא מסגירה.

התחנה שלי מתקרבת, אני מרימה יד ללחוץ על כפתור פעמון העצירה, נותנת לחזי להתחכך בכתפו.

כשהאוטובוס עוצר אני מבקשת סליחה, ויורדת מהאוטובוס.

על המדרכה אני עוצרת לרגע, מסדרת את חפציי, התיק, בגדיי, לכאורה בלי משים. בזווית העין אני מבחינה שאף הוא ירד מהאוטובוס.

חיוכי נוגע את קצות השפתיים, ואני פונה אל הרחוב ההומה מאדם. הוא פוסע לצידי, איננו משוחחים בינינו, אולם נראים כאילו הולכים יחדיו.

עד לאן נמשיך ללכת כך? תהיתי, וכמו שמע מחשבתי, אחז במרפקי אחיזה איתנה ועדינה.

מופתעת הרמתי פניי אליו, גבוה ממני כמעט בראש, כתפיו רחבות, סנטר מרובע, עכשיו כשאני בקרבה גופנית עוד יותר גדולה, אני מריחה את מי הגילוח שלו, ריח עדין ומשתלב יפה עם ריח הגוף הטבעי שלו.

"בואי אתי", אמר, ואני כמוכת ירח מהופנטת, נתתי לו להוביל אותי. נתתי לעצמי ללכת אחריו.

בלי אף מילה.

הוא נשם עמוקות כמו ציפה להתנגדות, או צעקה, והופתע משלא עשיתי זאת.

הוא המשיך להוליך אותי, עדיין אוחז במרפקי, ברחובות העיר עד שהערב החל לנטות, וצללים החלו לכבות את העיר, הדומיה בינינו לא נשברה. כך הוליך את שנינו יותר ויותר לכיוון הים.

הלכנו שנינו, לומדים להכיר זה את ריחה של זו, זו את צעדו של זה, נשימות עורנו, המגע והחיבור בינינו.

לכשהגענו לחוף הוליך אותי לנקודה מבודדת בין סלעים ובטון, סובב אותי כך שאעמוד מולו, והשעין את גבי אל הקיר, משל הייתי בובה. את תיקי שנשא מאז שנשמט מכתפי, הניח בין הסלעים, השעין ידו על הקיר, מעל ראשי ובבוהן כף ידו השנייה, עבר על קו הלחי שלי, ומתאר שפתיי.

האור המתמעט מנע ממני מלקרוא את עיניו, אולם רחש נשימתו, ומגע ידיו הסגירו את מחשבותיו.

לשונו לחלחה את שפתיו, ונשימתו הלכה והעמיקה.

חיוך נגע את שפתיי, שוב. פניי לא מסגירות את המתחולל בתוכי.

אצבעותיו הלוטפות עברו על צווארי והמשיכו לרדת, עוברות בעדינות על חולצת המשי שלי. הבד העדין כיסה אך בקושי על עורי.

בהונו הגיעה לפטמתי, לכאורה מטיילת באקראי, היא פגשה פטמה קשה זקורה ובולטת. והוא שמע אותי בולעת נשימה עמוקה, וחש את גופי מתקשח.

כמו לא היה זקוק לרמז יותר עבה, קרע את חולצתי ושחרר את צמד עופריי לחופשי. הרוח הנעימה הבאה מהים ליטפה את גופי החשוף ואני שחררתי אנחה. טמן פניו בחזי. טועם בפעם מפטמה זו פעם מהשנייה.

הרים חצאיתי, והסיט את החוטיני, נגע באצבע אחת ופגש אותי, לחה, רוטטת רטובה.

דחק את גופו אל מול שלי. חשתי את קיר הסלע שורט את גבי, אך תחושה זו נעמה לי משום מה. הצמדתי גופי לשלו, חשה אותו פועם כנגדי.

בבהילות פרף את כפתורי מכנסיו, לוקח את ידי לפגוש את איבר מינו. בעדינות העברתי צפורניי על עורו העדין, שומעת אותו לוגם אוויר בפראות מסיט ידי ממנו, מניד לשלילה בראשו, מפשק רגליי, אף מרים אחת מהן, ובמהירות מכניס את הזין שלו עמוק לתוך הכוס שלי.

אני נפוחה מתאווה שהתבשלה על אש קטנה במשך שעות הליכה ודומיה, חשה אותו נדחף באחת לתוכי, ומשלחת צעקה לחלל האוויר, עוטפת את גופו ברגלי, ומקרבת את אגנו עוד יותר אליי,  שורטת את הסלעים בציפורניי, מקשתת את גבי וגומרת, וגומרת, וגומרת, שוב, ושוב, ושוב, עם כל תנועה קלה שלו, על כל ניע וזיע. תוך כדי ריקוד עוצמתי, הוא מרחיק פניו ממני, ופוקח את עיניו, אני מלקקת שפתיי, נושמת בכבדות, חסרת נשימה בין לשיא לשיא, בין פורקן לפורקן, חשה אותו בתוכי, את ורידיו המשתרגים סביב עטרת כלי זינו, הוא גדל עוד יותר, מתרחב,  מתנפח, ובאותה השניה שאני מתפוצצת, הוא בתוכי, מתפרץ, אני חשה את הפיצוץ, בתוכי, בי, מסביבי, ואני מתפוצצת בעצמי, לאלפי זיקוקי די-נור.