הרבנית

יש יומולדת לישראבלוג ולא מזמינים אותי לחגיגה?

אז אזמין את עצמי.

בהתחלה לא חשבתי לכתוב. מה לי ולכל זה.

עוד פרוייקט מעאפן יוצא לדרך.

ישראבית, מה ישראבית?

מה רוצים ממני, תנו לכתוב ובשקט, ותצאו לי מהווריד.

אבל אחר–כך נכנסתי למקלחת (שמה תמיד יוצאים לי הדברים הטובים), וקצת התרעננתי, וקצת קפצה לי מחשבה, ועוד מחשבה, והתחילו המילים להתחבר, והופה, נהייה פה פוסט.

אז ככה.

אני בכלל לא התחלתי ברבנית.

הכל התחיל בצמח בר. היום זו אודיה והיא בכלל פרטית, כי ככה בא לה.

אז ההתחלה הייתה שם.

צמח בר. לא שייכת לשום מקום ולא לעצמה. וזו הייתי אני כתבתי שם.

כמה חודשים אחרי כן הנבייל'ס (כס, איפה אתן?) החלו לכתוב, וכמענה קמו וצצו המאצ'וס (כס גמכן אתם!).

תוך כדי אצלי התחילה התעוררות מינית כלשהי, והתחלתי לכתוב מעט אירוטי, אולם עשיתי הפרדה בין צמח בר- האדם החושב והמרגיש והכואב, לרבנית- שרלילה מזדיינת לא קטנה שצועקת כשהיא גומרת.

והוזמנתי  לכתוב במאצ'וס כ"בת הרב" (יש מי שזוכר?) אבל הם לא סיפקו את כל צרכיי (תרתי משמע), ופתחתי בלוג לעצמי.

מ'בת הרב'  הפכתי איפה ל'רבנית' בכבודה ובעצמה.

את הסייבר הראשון בחיי (גם כמעט האחרון) עשיתי עם בלוגר.

את האנאלי הראשון שלא רק שנהניתי ממנו אלא גם גמרתי, עשיתי עם בלוגר- אחר מן הסתם.

מעטים פגשו את הרבנית- מבלי שידעו והכירו את הצד השני שלי.

מטבע הדברים נזהרתי מלפגוש בלוגרים שרצו לפגוש את הרבנית.

והיו כאלו לא מעט.

השתדלתי להיפגש – אם בכלל, רק עם אותם שהכירו גם את צמח בר וגם את הרבנית.

הרבנית נועדה בכדי לפנות מגירות של כאב וזכרונות.

צמח בר גם כן ניקתה ארונות, ותיבות מסעות.

הרבה מאוד מטענים נוקו כאן ושם.

ברבות הזמנים והכתיבה, ההפרדה נעשתה להשלמה, וצמח בר והרבנית הפכו לאחת- אודיה שמה, הצורך בהפרדה אינו קיים, אולם קיומה של הרבנית נשמר מסיבות אחרות לחלוטין, וטוב לי בכך.

המקום הזה, ישראבלוג- הפך לי לביתי הראשון, חבריי שהכרתי פה, ואני ממשיכה להכיר, הפכו לחברים על אמת, כאלו שמכירים את הבפנוכו שבי, ואין לי מהם כל בושה, ויש לי אליהם הרבה מאוד כבוד ואהבה.

אני לא מפרידה בין החיים הוירטואליים למציאות – עבורי הם האחד מהווה השלמה לשני, ולהיפך.

לסיום קוריוז קטן:

התחלתי לכתוב- כצמח בר במרץ 2003 , הרבנית התחילה להיכתב- באוגוסט באותה השנה, כך שגם בעבורי- הרבנית, זה סוג של יומולדת וסיכום שנה.

באותו השבוע- של מרץ 2003 (או משהו באיזור), פורסמה כתבה העיתון על ישראבלוג, ובעלי לשעבר- שידע שאני כותבת יומנים פרטיים, וגם ידע שהכתיבה עבורי היא צורך קיומי, הביא את הכתבה לתשומת ליבי. תייקתי את המידע ביני לבין עצמי, ואמרתי לעצמי, שיום אחד אגש לראות מה הסיפור.

מי שבאמת גרמה להתעניינות שלי להפוך מתיאורטית למעשית, הייתה פמה, שפגשתי אותה לאחר כמה שנים שלא התראינו, וראיתי את השינוי המדהים שהתחולל בה, איתה ומסביבה וזו הייתה רק ההתחלה; כשפתחתי את צמח בר, לא סיפרתי לה, רק שהמידע הובא לידיעתה בדרך עקיפה.

ועל כך אני מודה.