הרבנית

ושם היא ישבה במסעדה, אישה קטנה, רזה, בובת פורצלאן מעוצבת. עיניה כחולות כגולות זכוכית. עורה בהיר ורדרד. תלתליה בלונדינים. שפתיה מליאות אדומות כורד. ידיה קטנות וצפרניה מטופחות.   ישבה לבדה ליד השולחן בין המון אנשים חוגג. משפחות שבאו לאכול פסטה בשעת ערב מוקדמת. רעש והמולה.

מדוע בחרתי במסעדה הזו ב-PIPO -  איני יודע אולי בגלל שהיא הייתה  לא רחוק המלון שלה אולי בגלל שפעם, לפני שנים רבות אהבתי לאכול בה.

לודמילה חייכה אלי חיוך של קסם של רוזנת פולניה. זה אתה?

התקרבתי לשולחן חייכתי אליה התכופפתי לעברה ונשקתי את ידה. כך צריך לברך פולניה.

כן לודמילה הייתה פולניה. ארגנטינאית, אבל ממוצא פולני אפילו לדבר פולנית היא ידעה והיא  גם ספרה לי שכשביקרה בפולניה כמה שנים קודם לכן, הסתבר לה שלך ואלנסה הוא בן דוד שני שלה.

לודמילה גרה בעיר רחוקה בטאנדיל . ארבע מאות ק'מ מבואנוס איירס.  שנה לפני שנפגשנו היא התגרשה. כל חייה הייתה אישה הגונה. גידלה ילדים. בלילה קראה להם ספורים בפולנית כדי שלא ישכחו את השפה  ואחר כך היא הייתה כותבת  מכתבים לאמא שלה שנשארה בוורשה.

כשהייתה פותחת את החלון בבוקר הייתה רואה את כרי הדשא הירוקים של הפמפה השטוחה שהשתרעו עד האופק וביניהם מאות כתמים שחורים וחומים של פרות רועות  ואז היא הייתה בוכה מעט ואחר כך הילדים היו הולכים לבית הספר והיא הייתה מסתכלת על טלנובלות בטלויזיה.

ויום אחד הילדים גדלו וגם הבעל עזב את הבית כי הייתה לו מאהבת ולודמילה נשארה לבד.

ואז היא התחילה לנסוע לבואנוס איירס. בכל חודש עשרה ימים. עשרה ימים של זיונים מטורפים.

בעיר שלה, בטאנדיל. לודמילה הייתה אישה הגונה, מכובדת. כמה גברים בגיל העמידה, בעלי חוות שמטפחת משי צבעונית על צווארן מחוזקת בסיכת כסף  על כתפיהם מעיר עור אנטילופה חום ולרגליהם מגפיים שחורות, ניסו לחזר אחריה.לודמילה הייתה יפה כמו רוזנת פולניה ואיש לא הבין איך הבעל שלה יכול לעזוב אישה כה יפה, אבל לודמילה דחתה את כולם. לודמילה רק רצתה לנסוע לבואנוס איירס כי שם אף אחד לא הכיר אותה ושם היא יכלה להזדיין בלי סוף.

בשבועות שקדמו לנסיעותיה  היא הייתה יושבת שעות על גבי שעות באתרים של צ'אטים באינטרנט ומחפשת גברים מבואנוס איירס ואז כאשר היה לה מאגר מספיק של גברים מענינים, היא הייתה נוסעת ומזדיינת עם כולם. לודמילה יכלה סוף סוף לעשות מה שלא יכלה לעשות כל החיים. להזדיין ולעשן. כן בעלה של לודמילה לא הרשה לה אף פעם לעשן ולכן, הדבר הראשון שהיא עשתה, מייד לאחר שהתגרשה, היה להיכנס לבית הקפה המרכזי בכיכר העיר. להזמין כוס של קפוצ'ינו בקצפת ואחר כך להדליק סיגריה במצית של זהב ולהפריח את עיגולי העשן מעלה מעלה בהתרסה. עכשיו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. לודמילה יכלה לעשן בטאנדיל אבל כדי להזדיין היא הייתה צריכה ללכת לעיר אחרת.

פעם אחת – כך היא סיפרה לי – הביקור בבואנוס איירס היה קצר מדי, רק כמה ימים ודווקא אז היו לה גברים רבים שחיכו לה ולכן  במשך שלושה ימים, היא שכבה עם כולם, כל יום עם שלושה.  ואחר כך היא חזרה לעיר שלה לטאנדיל כדי לשבת בשולחן הנשיאות של ארוע הצדקה של אגודת מגדלי הבקר המקומית.

דיברנו כמה חדשים. לודמילה הייתה אישה חכמה. היה לה יופי של אישה בשלה, באותו זמן היא היתה בת 46, פניה היו חלקות מאיפור והקמטים הזעירים שבזוית עיניה רק הוסיפו לה לווית חן. בלחייה הורדרדות ניתן היה להבחין בנימים כחולים של דם. כשראיתי אותה באותו יום בפעם הראשונה ניזכרתי בנאפוליאון ובאהובתו הפולניה.

דיברנו שעה ארוכה. היה ברור שבשלב מסויים נזדיין אבל הדרך לא אצה לנו. ישבנו ואכלנו פסטה במסעדה הרועשת ואני הבטתי כל העת בפניה היפות ומידי פעם ליטפתי את ידה.

לודמילה חייכה אלי, הדליקה סיגריה ואמרה. אוקי, קאבליירו, שנלך...... פסענו לאטנו ברחוב, במרכז בואנוס איירס. הלכנו לעבר המלון של לודמילה. תמיד היא התגוררה באותו מלון, חדר 410. כולם הכירו אותה. אבל עם הגברים היא תמיד הייתה מזדיינת במלונות אחרים. לא חסר בבואנוס איירס מלונות לזיונים חפוזים  Hotel alojamienmto  כך קוראים למלונות האלה. אבל לודמילה הייתה רוזנת פולניה. לא התאים לי לזיין רוזנת פולניה במלון כזה וחוץ מזה הרגשתי שעם לודמילה הולך ונטווה ביננו משהו אחר. משהו שהוא מעבר לתשוקה. משהו שהוא ידידות רבת עומק. במשך חדשים לודמילה סיפרה לי הכל וגם אני סיפרתי לה הכל. היינו כבר חברים. לא בער לנו כלום.

אכפת לך שאעשה איזה שיחת טלפון לבן שלי בטאנדיל. אני קצת מודאגת. הייתה לו בחינה באוניברסיטה הבוקר ועדיין הוא לא התקשר כדי לספר לי מה קרה. בדרך כלל הוא מתקשר מייד.

רוצה להתקשר מהטלפון הנייד שלי, שאלתי, לא אין צורך זה נורא יקר, יש לי כרטיס חיוג מיוחד לשיחות לאינטריור אתקשר מקאבינה , מטלפון ציבורי.

בפינת הרחוב היה Locutorio , חנות כזו שיש בה הרבה מחשבים שאנשים באים אליהם כדי להסתכל באינטרנט ועשרים קבינות של טלפון ציבורי.  נכנסנו לקבינה האחרונה שהיתה בסוף המסדרון. בפנים כסא קטן. אתה רוצה לשבת? שאלה אותי לודמילה? אוכל לשבת עליך אני לא כבדה. התישבתי ולודמילה ישבה על ברכי. דלתות הקבינה היו מעץ והחלק העליון היה מזכוכית. שמתי לב שכשאנו יושבים בחוץ בחדר רואים רק את הראשים שלנו.

לודמילה חייגה את המספר של הבן שלה ואני שאפתי את ריח הבושם שלה,   על צוארה הורוד שהיה מופנה אלי הייתה פלומה זהובה ואני נעצתי בו את מבטי ובחנתי את שרשי שערותיה. לודמילה שוחחה עם בנה ואני ליטפתי את צווארה בתנועות קטנות ובידי השניה חרצתי תלמים בגבה. לודמילה רעדה קלות. תמשיך היא לחשה לי כשהיא מכסה את השפורפרת, תמשיך זה נעים לי ואחר כך נלחצה אל אברי שכבר היה קשוי ודחקה לעברו את ישבנה .  רציתי לנשק אותה אבל הראשים שלנו היו גלויים, כולם יכלו לראות אותנו.  ליטפתי את בירכה של לודמילה והיא החלה להאנח קלות. די, לחשה לי, הבן שלי יכול לשמוע.... לא הפסקתי. החדרתי את כף ידי מתחת לחצאית. לודמילה לא לבשה תחתונים. החדרתי שתי אצבעות לערוותה והתחלתי לעסות את כפתור הדגדגן שלה. לודמילה ממש נזלה מיים מרוב רטיבות. פשקתי את שפתי הערווה והכנסתי ארבעה אצבעות פנימה בתנועה חזקה. לודמילה התרוממה מעט ועזרה לי להחדיר את ידי פנימה " אז תשמור על עצמך בן", נפרדה לודמילה כמעט בזעקה אל השפורפרת," צ'או Te quiero hijo te veo manyana"   (אני אוהבת אותך בן, להתראות מחר). לודמילה המשיכה להחזיק את השפורפרת. כאלו היא ממשיכה בשיחתה. ידה השניה נשלחה לעבר רוכסן המכנסים שלי ושיחררה את אברי.  חיבקתי אותה חזק מאחור, ידי האחת על פיטמת שדה והשניה מכוונת את אברי לתוכה. כל העת הסתכלנו מבעד לדלת הזכוכית. איש לא ראה אותנו. בקבינה ליד פטפטה בקול אישה מבוגרת.

לא זזתי כמעט, רק כיוונתי לאיטי את אברי לתוך הפות הלוהט של לודמילה ולודמילה נצמדה אלי בכח. ידה האחת מחזיקה בשפורפרת, כאלו היא מדברת, וידה השניה מחככת מקדימה את הדגדגן שלה. הבטתי שוב דרך החלון, הייתה עצבני מעט, אולי מישהו יעבור? אולי יראו אותנו?. המסדרון היה ריק. כשראיתי שאיש אינו מבחין בנו, התחלתי ללקק את צווארה של לודמילה ואחר נשכתי אותה שוב ושוב בתנועות שהפכו לעזות יותר ויותר. לודמילה נאנקה וניסתה להסתיר אנחותיה. לא יכולתי לנוע כמעט, רציתי לפמפם אותה בכח, בעוצמה, בתנועות חדות אבל ידענו שאם נתחיל להשתולל יותר מידי יבחינו בנו. המשכנו לנוע בתנועות קטנות כמעטללא תזוזה, רק אברי בתוכה והיא נצמדת אליו בשפתי ערוותה בכח בעוצמה. שפתה התחתונה של לודמילה החלה לרעוד והיא נעצה את צפרניה בזרועי . שפורפרת הטלפון נשמטה אל הרצפה ואז בתנועה פתאומית הצמידה לודמילה את שתי ידי אלי מאחור  וחיבקה אותי בעוז. אחר החלה לגנוח בקולות מיבבים חרישים. החזקתי בשתי ידי בכתפיה והצמדתי אותה אלי שוב ואז פרץ מאברי נחשול של נוזל חם. מזרקה לוהטת שהציפה את רחמה.....השענתי את ראשי על צווארה של לודמילה ונשמתי שוב את ריח הבושם שלה. לודמילה ליטפה בתנועות ארוכות את ידי.

נשארנו כך דקות ארוכות.

אתה רוצה לבוא למלון שלי? שאלה לודמילה. אני רוצה לחבק אותך שוב במיטה. אני רוצה לישון איתך.

יצאנו מהקבינה. ברחוב ראיתי פתאום שהחנות שלי הייתה פתוחה מעט ושקצה חולצתי מבצבץ מתוכה. האם ראה אותי מישהו כך כששילמתי בקופת ה  Locutorio-,  סידרתי במהירות את מכנסי. איש לא היה ברחוב כדי לתפוס אותי בקלקלתי.

גשם חזק החל לרדת פתאום. היינו קרובים למלון של לודמילה ,  רק חמישה רחובות אבל הגשם היה כה חזק שהרחובות הפכו לנהרות שוצפים ואי אפשר היה אפילו לעבור אותם. חיכינו בכניסה של בנין עד יעבור זעם. אורות של מונית הבליחו מבעד לאפילה. קפצתי לרחוב ועצרתי אותה. בואי, קראתי ללודמילה. לודמילה קפצה למונית ומייד התכרבלה בזרועותי. בגדיה היו ספוגים במיים. חיבקתי אותה חזק וליקקתי את צווארה. לודמילה הגישה לי את פיה הרטוב ואני נשקתי אותה בפעם הראשונה.  ברדיו של המונית נשמע קול טנגו עצוב   Tengo gana de lloorar en esta tarde gris  ( אני רוצה לבכות בערב אפור זה)  אבל אנחנו היינו שמחים.

באדימבות הרבה של טנגו אחר