הרבנית

 הייתי בביקור אצל חברה.

יש לה יומולדת בדיוק שבוע לפניי, והיא נשואה.

בעלה קנה לה לכבוד היומולדת כורסא.

גדולה כזו, שנפתחת ונשכבת, נוחה.

כשהגעתי, הכינו לי קפה, ואמרו לי תשבי, תשבי על הכורסא.

היא עושה מסאז' שזה נפלא.

אמרתי, נו טוב, כאלו, אני כבר מכירה.

מה כבר יכול להיות.

והתיישבתי,תוך כדי שיחה, והכפתור בשלט נלחץ על ידם.

ושניהם שוחחו איתי, ואני בחיוך מהנהנת : "כן, אהאה, כן, זה נחמד נורא..."

ובדמיוני מפליגה למשהו שקרה מזמן נורא.

"ממממ....כן, אהאה", והחברה בחיוכי מבחינה, והיא מלמלת לבעלה, "אני יודעת על מי היא חושבת, ועל מה".

אחרי עשר דקות התכנית הפסקה, ואני חזרתי להכרה ולשיחה הערה.

כשיצאתי משם, עליתי על האוטובוס בכיוון הביתה.

המושב היחיד שהיה פנוי, היה ההוא הזה המורם, בדיוק על הגלגל האחורי, באוטובוס הארוך.

כנראה בולמי הזעזועים באוטובוס, היו דפוקים, משום שהכיסא זמזם ורטט כל הדרך, וזו הייתה דרך לא קצרה.

אני כבר באתי מוכנה, כורסא וכל זה, ישבתי בחיוך מוזר, לא מסגירה, חצי ערה, חצי נתונה בתוך הזיה, איך אצבעך, נתונה בתוך הישבן שלי, רוטטת, ושתי אצבעות שלי, בנרתיק הרטוב שלי, לשות, ממשמשות, דשות, וחובטות בי, עושות בי כבשלי. ואני מניעה קלות את האגן הירכיים שלי, קלות בלבד, כך שפועל הבניין הרומני, שישב לצידי, לא יחוש במה שעובר עליי, ואם כן – who the gives a shit?  , שיהנה הממזר.

ואני עוצמת עיניים, משעינה ראשי על הזגוגית הקרה, ומזמזת ביני לבין עצמי

"שלא ייגמר לעולם".

חג אהבה שמח, איש,

מי ייתן ואצבעותיך תשארנה רטובות לעולם,

מי ייתן ופטמותיי תשארנה זקורות לעולם,

ולשונך חמה, ואני נכונה לך.

מי ייתן, ותמיד תהיה פה אהבה.

אהבה, חמה, לחה, דביקה, רטובה, עמוסה בפירות תאווה, מלאה בחישקוקים ונישוקים, ושאר פירות יבשים.