הרבנית

אני יושבת כאן, וחושבת עליך,

מתחילה להתנדנד על הכיסא,

מתאמנת בלכווץ שרירים,

תרגיל שכבר למעלה מחצי שנה לא היה,

מרמקולי המחשב, מתנגן שיר שמעלה את מפלס החרמנות שלי עוד.

אני שמחה שאני חרמנית,

חודשים כבר לא הייתי.

כבויה.

זה לא עניין אותי.

אותי?

ההתחככות הזו של עור בעור,

החום שמדיף גוף בגוף,

הריח

אדי התשוקה,

חשה את לשונך הארוכה מטיילת לאורך צווארי,

ואני מתלטפת על עורך.

זכרת שהייתי אצלך,

זכרת כל מיני דברים שאני עצמי שכחתי.

איך אתה ממשיך לזכור אותי לאורך השנים?

ואני כבר מזמן שכחתי.

אני זוכרת את חלקת עורך, את ריחך הנקי שעלה מבעד לסיגריות,

עיניך, כשאמרת לי- "את מכשפת אותי, כלבה" אספת אותי אליך וחיבקת.

התנצלת על השדים שלך,

ביקשת שהפעם לא אעלם,

עניתי שגם לי יש שדים משלי.

הבערת בי אש מדומה,

בשיפולי בטני הרדומה,

קיפלתי רגל מתחת,

נוהגת מכווצת כולי,

מתנדנדת על המושב,

מיציי מלחלחים לבניי,

"בואי אליי" ביקשת,

"אני מחכה לך", אמרת.

ואני אמרתי- "עסוקה".

באוטו אדים של תשוקה,

ובחוץ סערה.

אני עוד אבוא אליך,

בהפתעה.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חשתי כך.

כשאבוא אליך,

אעמוד על קצות האצבעות,

ועדיין תצטרך להתכופף אליי,

לחבק אותי אלייך בחוזקה,

ואני נתנשק,

שפתיים יגעו, ויסחפו,

לשון בלשון תשתלב,

בגדים יפרמו בחופזה,

ואנחנו ניגע,

בשר בבשר,

כל איברי החישה,

אטביע עצמי בך,

אטביע חותם בשרי בבשרך.

רגליים ארוכות, ידיים חסונות,

ייקחו אותי אל המיטה, וגופך יגהר אליי,

אני אשתוקק אליך,

ותשוקתך אליי,

אותי תישא.