ובמקרה נאלצנו לישון באותה המיטה.
לא הייתה כוונת רווח או זדון, רק לישון.
בבוקר כל איש אמור ללכת לדרכו
היינו בכנס מאותו מקום העבודה, ובטעות,
כנראה של הפקידה, הייתה אמנם הזמנה, אולם רק לחדר אחד, עם מיטה כפולה.
לא הכרתי אותו לפני כן. אמנם חלקנו את אותו מקום העבודה, אולם זוהי חברה גדולה ועבדנו במחלקות שונות, ללא קשר ביניהן.
תנומה ותו לו.
אבל לך תאמר זאת לגוף לא ממושמע.
גופי שלא היה רגיל בשינה לצדם של
אחרים, נצמד במהלך הלילה לגופו שלו, כחוקר אחר המופלא.
גופו, גוף גבר טיפוסי, לא אֵחַר
להגיב בהתרוממות קשה.
לקראת הבוקר, חוזרת למודעות
עדיין די ישנה, מגלה שאגן ירכיי מוצמד למבושיו, זרועו חובקת אותי, כף ידו על גופיית הסאטן שלבשתי מפאת
הצניעות, מלטפת פטמה זקורה.
עדיין ישנה התמתחתי קלות, כחפצה לאמר- נעים
לי מגעך.
הוא הסיט את כף ידו אל בטני,
כנבהל, ולחשש בשיערי, בוקר טוב.
ממממ..., מלמלתי, מניעה את ישבני,
מצמידה אותו אליו, עוד יותר.
את ערה? הוא שואל,
לא, אבל אני מודעת, עניתי לו בקול רדום.
לקחתי את כף ידו, והחזרתיה אחר
כבוד, אל פטמתי.
את בטוחה? הוא שאל,
הנעתי, מעשה רקדנית בטן את מתניי.
הוא צבט את פיטמתי.
גניחה נתמלטה מבין שפתיי.
לפי הרטיבות שבין רגליי, אנחנו
חשים זה את זו די הרבה זמן, חשבתי לעצמי, מתעוררת יותר ויותר.
פיג'מת סאטן קיצית, היא דבר קל
ונעים על הגוף, שקל להסיטו לכל מיני כיוונים, ללא כל מאמץ.
זה לא בד שמהווה חציצה גמורה.
לא רציתי למהר הפעם, למרות שהרגשתי כמה אני מגורה.
נעמה לי התחושה הזו, של חרמנות
בלתי פוסקת עדי כדי כאב, עינוי של ממש.
השארתי לו את המשא ומתן עם הגוף
שלי.
שיעשה בי כרצונו.
עיניי עצומות, מתרפקת בחיקו.
הוא הסיט את שיערי, נשק לצווארי.
מהר מאוד גילה איזו נקודה אני
הופכת חתולה, מיימיימת, מתפלת, גונחת, נאנחת.
****
זהו סיפור שלא יכתב עד הסוף, שיחת טלפון הפריעה את המשך הכתיבה, ואחרי כן, כבר לא יכולתי להמשיך לכתוב אותו
מי שממש רוצה יכול להמשיך אותו
אני אשמח לקרוא את ההמשכים....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
