הרבנית

כשהייתי למטה, הייתי הכלבה הנימפמנית שלו, זו שמסוגלת לגמור לפי הוראה, תוך שניה, אפילו מאה פעמים, בטווח של שעות ספורות. אני חושבת שהוא מאוד אהב את הרעיון, שאני גומרת לפי הוראה שלו, השליטה הזו.  למותר לציין, שהמחשבה שאני שלו, הפכה אותי מאושרת, ומן הסתם מפלס החרמנות שלי שמר על רמה גבוהה לאורך זמן. גבוה יותר מבדרך כלל.  

כשהייתי למעלה, הייתי גבירתו. פתאום הבנתי משהו שלא הבנתי לפני כן, את השליטה, את ההנאה ממנה. זה חירמן אותי. כפי שמעולם לא ציפיתי שיקרה. זה הטריף אותי. נהניתי מכל דקה. ועוד יותר, במיוחד, במיוחד כשהוא, ובכן, פתאום הפכתי להיות צנועה ומסמיקה, במיוחד כשהוא כרע לרגליי, ונשק לי, לכפות רגליי ולאצבעותיי, ועלה בין רגליי, והפעיל את לשונו במיומנות שלא פגשתי כמותה עד כה.

וגם השלב הזה נגמר.

ונותרתי מפרפרת בין עולם תחתון לבין עולם עליון. ולא ידעתי מה לעשות. פתאום הייתי לעצמי. אני ותו לא. וקצת הפכתי פתאום להיות אבודה.

ואחרי שבוע ויום, באה השאלה, שלמעשה כבר בבוקר ניחשתי שהיא עומדת להגיע- מתי גמרת לאחרונה?

ועניתי מאז...

שאל למה, ועניתי, כי הגמירות שלי, תרצה או לא, לא משנה אם אני למעלה או למטה, שייכות עדיין לך.

כמה שעות אחרי, אני עומדת באמצע רחוב והומה, אולי הרחוב הכי סואן ברמת גן, בדרך אל הירקן, יום חמישי, כן, גם לרבנית יש עיסוקים טריוויאליים, והוא שולח הודעה, תגמרי.

הפעם זה לא קרה בשניה, אלא בשתיים. חשתי איך הדם מתניע את עצמו בתוכי, הזרמים עולים מעקצצים ומחשמלים, את הנפיחות והרטיבות מתגבהות, איך הים הופך להיות מגבה גלים לסוער, רגליי פקות, ואני נשענת לאחור על הרכב, רגליי רועדות לא מצליחות להחזיק אותי, ברכיי פקות, מבטי הופך להיות מעורפל, לא מבחינה ברכבים העומדים בפקק מולי, בעוברים והשבים.

ובאצבעות רוטטות, מודיעה לו, גמרתי, גומרת, לא מפסיקה לגמור, והנשימה שלי הופכת מהירה, ואני נושכת שפתיים, מנסה שלא להוציא גניחה, אבל בכל זאת, גונחת בקול ענות חלושה, וממשיכה לגמור כמעט בלי הפסקה.

וכשכל ההתכווצויות הללו, הזרמים הללו, הרעידות של הגוף נרגעו, ואני ניסיתי לאט לאט לישר נשימה, להזדקף, הבחנתי במבט נוקב תכול עיניים, של אחד מהאזרחים הוותיקים שישב בבית הקפה שלידו עצרתי, מבט שליווה אותי עד כניסתי לחנות הירקות הצמודה.

ואני חייכתי אליו או לעצמי, והמשכתי ללכת.

ובבית, מתרסקת אל המיטה, כמו אחרי שיעור אירובי מתיש במיוחד, חושבת על מה שהיה שם באמצע הרחוב, על הריח שאחרי כן ליווה אותי כענן ארומטי אירוטי, על מבטי הנשים והגברים שהבחינו בי, ואיך אפשר שלא, עם ניחוח שכזה. ומתוך התשישות הזו, והריח המטורף הזה שעולה ממני, אני מושיטה יד ונוגעת בעצמי, כפי שלא הייתי מסוגלת לגעת כבר למעלה משבוע, ובשניה מתרוממת שוב לשיא, רגליים פשוקות, גבי מקומר, ואני פולטת גניחה, צעקה קלה, רק כי הוא אמר, שבבית אני צריכה לגמור עוד ושוב. כמה שאני רוצה ואיך שאני רוצה.

ואני שוב נוגעת בעצמי, ושוב ממריאה, חושבת עליו, על הריח שלו, על המגע שלו בי, קושר אותי למיטה ובנוצה קטנה ועדינה ובסבלנות שאין כמותה, עובר על כל סנטימר בגוף שלי, מלטף מדגדג ומטריף את חושיי, פעם בנוצה ופעם בסטירה. פעם מלטף ופעם מצליף, וכשאני כמעט מחליקה אל השיא הוא עוצר, ומרחיק את מגעו ממני, שאלמד טעמה של סבלנות והתאפקות...

ורק המחשבה שהוא אמר לגמור, ורק הפנטזיה מספיקה לי בכדי לגלוש אל מעבר לצד השני של הגיבעה ולגמור, בידיעה שהגמירות שלי, שייכות לו.

שלו.

כפי שאני רוצה להיות.

עדיין

הריח שלך נישא על גופי,

מגע ידיך המעסות אותי,

גופך הרועד בריגוש מקירבתי,

זכרון עיניך המביטות בי,

מייחלות לאישורי,

מבקשות לרצות אותי.

כלבתי, אדוני.