הרבנית

**** לא לעדינים בנישמתם****

שאלת מה הפנטזיה שלי...

שאלה טובה, רוב הפנטזיות שלי ממומשות עוד לפני שאני יודעת אותן.

אבל יש אחת שעדיין לא קרתה והו כמה הייתי שמחה לחוות אותה איתך.

אנחנו יוצאים לטיול, אתה מודיע באחד הבקרים. תהיי מוכנה.

אני לא שואלת שאלות, רק מוכנה בזמן.

תמיד מתרגשת לראות אותך.

אנו נוסעים, יד אחת שלך על ההגה, השניה עליי, בכל פעם במקום אחר, פעם בין רגליי, פעם על שדיי, ממשמש אותי, צובט אותי, מועך אותי, מביט בי מהצד, נהנה לראות אותי מגיבה כמו שצריך למגע שלך. אבל בכוונה תחילה אתה לא מביא אותי לכדי גמירה.

המכנס שלך פתוח, שאראה את הזיקפה שלך, מדי פעם אתה מלטף את עצמך, אולם אתה לא נותן לי לגעת בך. רק לראות, אתה אומר לי בקול נחרץ.

אנו יורדים מהדרך המהירה, לדרכים צדדיות, ונכנסים אל יער. אין לי מושג איפה אנחנו. מגיעים אל קרחת יער, ואתה מחנה את הרכב, מוציא מרבד, ארגז פיקניק ועוד חבילה ארוזה, לא ברורה.

שבי, אתה מורה לי. ברגליים פקות, חסרת שיווי משקל, אני יוצאת מהאוטו, ומתיישבת מולך.

אתה מוציא מארגז הפיקניק, צלחות, סכו"מ, כוסות, ארוחה קלה ובקבוק יין.

יום יפה בחוץ. חורף, אולם העננים התפזרו והשמש יצאה, מאירה, שמיים כחולים ורוח נעימה.

אני מביטה בך בעיניים כלות, חסרת נשימה, חסרת מילים, משתוקקת אליך, משתוקקת לגעת בך.

לא. אתה אומר לי, קורא אותי כמו תמיד בצורה מדוייקת. לא לשם כך הבאתי אותך לכאן.

את רואה את עץ הזית העבות הזה?

תתפשטי ותצמדי אליו עם הגב, רגליים פשוקות לרווחה.

אני לוגמת מהאוויר נשימה עמוקה.

עכשיו. אתה אומר לי בקול קשה.

בלי מילה מתפשטת מבגדיי וערומה כחווה נגשת אל עץ הזית מחבקת אותו לאחור בידיי.

אתה פותח את החבילה הלא ברורה ומוציא חבל ארוך.

אני עוקבת אחריך במבטי.

תסתכלי, אני רוצה שתראי מה אני עומד לעשות לך.

הרוח נושבת על הפטמת שלי ובין רגליי, ואני גונחת, פטמותיי מתקשות ואני רטובה. רק מהמחשבה על מה שאתה עומד לעשות לי, ובנוסף ליטופה של הרוח, ואני על סף גמירה.

לא לגמור, אתה נוזף בי. לא הרשיתי לך.

אני מקמרת את גבי, מושיטה לך את פטמותיי.

תרגעי.

והולך מסביב לעץ לקשור את שתי ידיי ואת רגליי כך שלא אוכל לזוז.

אחר אתה נעמד מולי, מכנסיך פתוחות למחצה, אני רואה את הזיקפה שלך, הזין שלך עומד איתן, והחיוך הזדוני על פיך מרקד.

מהתיק שלי אתה מוציא את אטבי הכביסה, אלו שמאז שאמרת לי הם תמיד שם – אחד אדום, אחד צהוב, והשלישי- כחול.

את האדום אתה מצמיד לפטמה שמאל שגם ככה מגורה, ואני גונחת בקול רם מהנאה, הצהוב, לפטמה בימין, ושוב גניחה עצומה, נותן נשיכה אחת לזה ואחר לשניה.

לא לגמור, שוב אתה מזהיר אותי.

קשה לי לנשום, קשה לי להחזיר מעמד, אולם הגמירות שלי הן שלך, ואם אתה אומר שלא, אז אני לא יכולה.

את אטב הכביסה הכחול אתה מכניס לכיס המכנסיים שלך, אולי נעשה בו שימוש אחר כך, אני שומעת אותך ממלמל בשקט, ושולף את הפלוגר.

פי נפער, אני נושמת בכבדות. ואתה מצליף על פטמה אחת ואחר על השניה.

אני מתחילה לגנוח. פלאק, הצלפה על הירכיים הפנימיות שלי, אחת ושניה.

חשה את הרטיבות שלי נוזלת על רגליי. ושוב על הפטמה האדומה, ואחר על הצהובה. ושוב בין הרגליים.

אני שומעת את הנשימה שלך כבדה ואתה ממשיך בהצלפות, תפקחי עיניים, אתה אומר, תהני מהנוף.

אני פוקחת עיניים ורואה שני בחורים צעירים, טיילים כפי הנראה, עם תרמילים על הגב מתקרבים אלינו.

אתה מחייך אליהם ואומר, בבקשה, בואו תנוחו, תתרווחו.

הם מתקרבים בעיניים פעורות, מורידים מעליהם את תיקי המסע.

ונעמדים לידך, כל אחד מצד אחר שלך.

אני שומעת את הנשימה הכבדה שלהם. לא לחוויה כזו הם ציפו כשהם יצאו למסע.

אתה ממשיך בהצלפות וריח הרטיבות שלי עולה באוויר ונישא, מתגבר על ריחות החורף והאדמה הטובה.

הם מתחילים ללטף את עצמם, בהתחלה במסתור, במבוכה, ולאט לאט, משתחררים, פותחים את הרוכסן, ומתחילים לאונן לנגד עיניי.

אני מלקקת את שפתיי, גונחת, אני על סף גמירה.

אתה משחרר אותי מהחבלים הקושרים אותי לעץ,

מסובב ומכופף אותי לר' האות האהובה עליך, תחזיקי בעץ, ומתחיל להצליף על הישבן שלי, אני מתחילה ליבב, מתחננת לגמירה, לחדירה, לבעילה.

עוד הצלפה אחת, ואני חשה אותך חודר אליי במכה חדה, חלקה, עמוקה.

שומעת אותך אומר להם, אתם רשאים לשחק לה בפטמות, להשפריץ עליה בזמן שאני גומר בתוכה.

אני שומעת את צעדיהם מתקרבים אליי, רואה את רגליהם משני צידיי, אתה בתוכי נע, לא ממהר לשום מקום, נהנה מהאווירה ומכל רגע.

שני הצעירים, כנראה לא צריכים דירבון נוסף שומעת אותם מאוננים, נאנחים נושמים בקול רם, שומעת אותם מסונכרנים, מתקרבים ביחד לשיא, גם אותך, שומעת, מרגישה חזק כל כך בתוכי.

רשאית לגמור ביחד איתי אתה אומר, ואני מתחילה לרעוד, מתגרה עוד יותר, מגורה, משני הצעירים שלצידי וממך מאחוריי.

עוד דחיפה לתוכי, ואני כבר כמעט לא יכולה, מרגישה את הזרם החם שלהם משפריץ עליי מכל כיוון, אותך מתפוצץ וממלא אותי, ואני נופלת מעבר לשיא, מתעופפת בגמירה חזקה.

באטב הכביסה הכחול לא השתמשנו בסופו של דבר. 

היא חזרה הבייתה מיום עבודה ארוך ומתיש במיוחד.

שלחה הודעה שהיא בבית ונכנסת למקלחת להתרענן.

המתינה עוד כמה דקות לראות שאכן ההודעה התקבלה
ונקראה, ואם יש תגובה.

מאחר שלא הייתה תגובה, התפשטה בזריזות, ונכנסה
אל המקלחת.

היא עצמה את עיניה, נותנת למים לשטוף את
עייפותה, ללטף בעדינות את עורה, לחבוק אותה.

עמדה כך מספר דקות, ולאחר שחשה מעט יותר
מאוששת, החלה לחפוף את שיערה הארוך. לרגע חשה רוח קרה ודקה לאחר מכן דלת המקלחון המרווח
נפתחה ונסגרה, והיא חשה את גופו לצידה. עיניה עדיין עצומות, נותרה על עומדה ללא
תנועה. אצבעותיו המיומנות עיסו בעדינות את קרקפתה, מסלקות את שאריות השמפו משיערה.

לאחר מכן, ידיה הושענו על אריחי האמבטיה, וגופה
סובן בסבלנות וללא חיפזון ולאחר מכן נשטף כשכפות ידיה עדיין שעונות על הקיר. שמעה
אותו מסתבן במהירות, נשטף, וסוגר את המים. יצא לרגע, שמעה את איוושת המגבת על
גופו, ואז שלח יד ולקח אותה לכיוונו. בצעד בוטח, ובעיניים עצומות פסעה לעברו, אל
המגבת הרכה שחיכתה לה בחיבוקו. הוא יבש את עורה בתנועות ארוכות וממושכות.

וכשהייתה יבשה לשביעות רצונו הוליך אותה, אל
חדר השינה והשכיב אותה לאורך המיטה, במרכזה. הניח על עיניה מסיכת שינה ומשך את
ידיה מעל ראשה, כל אחת כלפי תמוכה אחרת של המיטה ואזק אותן. אחר פשק את ומשך אותן כלפי
מטה, כך שגופה היה מתוח על המתוח אל התמוכות האחרות של המיטה, ואזק אף אותן, כל
אחת בנפרד, אל תמוכה.

אחר עמד, כפי הנראה התבונן בה וחשב, משום שלא שמע
רחש תנועה בחדר השינה למעט נשימתו המהירה.

כך עמד מספר דקות, והיא רק מהמחשבה עליו עומד
ומתבונן בה הפכה להיות חסרת מנוחה, מגורה יותר ויותר, חשה את הזרמים העולים
בשיפולי בטנה, גורמים ללחותה להפוך לרטיבות עצומה.

מזרן המיטה נכנע תחת משקלו, והיא הרגישה את
גופו נמתח ליד שלה. הוא רכן כלפיה ונשף באזנה, יודע טוב מאוד מה זה עושה לה, שפתיה
נפשקו והיא שאפה נשימה עמוקה.

אצבעותיו טיילו נוגעות לא נוגעות על פניה,
עוברות לצווארה, כתפיה, שדיה, מתעכבות על פטמותיה, סובבות סחור סחור, ונעצרות למעט
יותר משבריר שניה על כל קצה מזדקר, צמא למגע.

בתגובה למגעו גופה נמתח בפיתולים ללא יכולת
תנועה שכן היה פרוש על המיטה קשור ואזוק, מסור לידיו המלטפות ולרחמיו.

הוא הרכין את ראשו לפתע ולשונו עברה בחטף על כל
פטמה, והיא גנחה חרישית. אצבעותיה המשיכו בטיולן על עורה, נוגעות לא נוגעות,
מרחפות, היא חשה את חום גופו והמגע הלא נוגע שלו, וזה הטריף אותה, אילו יכלה הייתה
מקשת את גבה, מפתלת את רגליה, מושכת את הסדין מתחת לידיה, אך היא הייתה כפותה.

אצבעותיו הגיעו אל החיבור שבין רגליה ולמרבה
הפתעתה, עקפו והמשיכו במסען מטה על עור ירכיה, הוא התרומם מהמיטה לצידה, אולם חשה
את משקלו בתחתית המיטה, כמו התיישב לרגליה. אצבעותיו המשיכו לטייל על רגליה אולם
עתה נוספה להן נשימתו החמה על עורה.

הפעם המסע שינה כיוון והחל לעלות מעלה. נשימתה
שכבר הייתה מהירה, התקצרה עוד, וכמעט הפכה מייבבת, בתחינה. אצבעותיו הגיעו אל
המפשעה שלה, ופשקו את השפתיים, כמגלות אוצר נפלא משחקות, מדגדגות, חוקרות, בולשות
ופולשות אל תוכה, ניסתה להרים את אגן ירכיה בתגובה, להיענות למגעו, והוא נענע
בראשו וצקצק בלשונו. הוא המשיך במסע החקר שלו, בעוד לשונו מצטרפת אל אצבעותיו,
חוקרת, טועמת, יונקת, מוצצת, שותה אותה. חשה את גופה מטפס אל השיא, מתחיל לרטוט
ברעידות של טרום גמירה, והוא התרחק ממנה, ממתין לה שתירגע.

מה? היא גנחה, למה?

כשאני אחליט, הוא לחש לה.

תשובתו הורידה אותה בחבטה ארצה. עדיין נושמת
בכבדות, עיניה מכוסות, לא שומעת מאומה למעט נשימתו המהירה, ובין לבין, חדרו לפתע
צלילי מוזיקה ענוגה מחדר המגורים.

לא זכרה שהפעילה את המערכת. ניסתה להזכר, מטה
ראשה, זה הקל עליה להתאושש מעט, אולם עד מהרה, חזרו אצבעותיו ולשונו לסורן,
והמשיכו בתומן ובמעשיהן. מאחר שכבר הייתה כל כך מגורה, לא היה עליו  לטרוח יתר על המידה, ועד מהרה שוב גופה החל
לרעוד בתגובה למגעו.

ושוב, הרחיק עצמו ממנה, שניה לפני שהגיע. הוא
הכיר את הגוף שלה, כל כך טוב.

הפעם הייתה זקוקה לקצת יותר זמן בכדי להירגע.
להחזיר נשימה ולגופה להפסיק לרעוד.

ושוב הוא חזר אליה, הפעם גם לא נתן לה לטפס כל
כך מהר מעלה אל השיא.

בעדינות, במיומנות, בסבלנות ללא קץ, מטפל בה
ובגופה ברגישות ובעדנה.

וכשהחל גופה לרטוט וכבר הייתה בלי אוויר
לנשימה, שוב הרחיק את אצבעותיו ולשונו ממנה.

למה? היא שוב שאלה בקול חסר נשימה.

חשה את גופו משנה תנוחה.

את יודעת למה. אמר לה בקול נוקשה וחדר לתוכה
בהפתעה, לוקח אותה איתו אל מעבר לגבעה, מעבר לאלוימפוס אל השמים המתפוצצים באלפי
כוכבים של עונג מטרף והנאה.  

הקדמה מתחייבת: את הסיפור שזה הפרק הראשון שלו כתבתי לפני ארבעה חמישה חודשים, לפני שבכלל "נתקלתי" באדוני.

ברמה מסויימת הוא קשור לתהליכים שעוברים עליי בתקופה האחרונה (ברמה מסויימת????)..

ברמה אחרת, הוא פרי דימיוני הקודח ותו לאו.

אני מזהירה מראש, הסיפור הזה על כל פרקיו שיבואו בעתיד (הם כבר נכתבו) לא נועד לבעלי נפש רומנטית מסוגה של ג'יין אוסטין או כל מיני סיפורי האפי אנדינג למיניהם....

אז כל בעלי ובעלות הקיבה הרכה... שלא תגידו שלא אמרתי.

****

אוףףף, עוד שבוע עבודה הסתיים.

הקטאלונים הללו...האנגלית שלהם כל כך עילגת.

גם ככה קשה להעביר הדרכה למשתמשים בתוכנה המתוסבכת הזו, ועוד לאנשים שאינם דוברי אנגלית... אבל מה- הם חמודים וכל כך משתדלים.
אני מחייכת לעצמי, בעודי יוצאת אל הרחוב, ממהרת לארוחת הערב שהוזמנתי אליה לכבוד סיום שלב א' של הטמעת התוכנה החדשה.  

שבוע העבודה נגמר וביום שני בבוקר אני כבר צריכה להיות בלונדון, להדרכה נוספת. טוב עשיתי שהודעתי למשרד הראשי בארץ שאני לא חוזרת לארץ בסופשבוע, נחה כאן וממשיכה ללונדון. לא שהם הופתעו. ברגיל אני מגיעה לארץ בחזרה אחת לשלושה חודשים במקרה הטוב.

אני אוהבת את ברצלונה, זו עיר יפהפיה, אחלה מסעדות, בארים, גברים סקסיים והרבה נוף. חזאי מזג האוויר הבטיחו סופ"ש אביבי- כך לפחות אמרו לי החבר'ה במשרד המקומי.

המממ....לאן אני צריכה להגיע? כן, אני צריכה לקחת את התחתית הזו, למרות שהיא עוברת בסגרדה בדיוק בשעת הסגירה. שיא השעה העמוסה. שונאת להידחק בתחתית. אולם מצב רוחי מרומם מכדי להידכדך מהשטות הזו.

נכנסת לקרון, מעיפה מבט, אין מקום לשבת, נעמדת ליד אחד החלונות המשקיפים אל הפלטפורמות החולפות ביעף. בכל תחנה הקרונות מתמלאים מעט יותר. האנשים נדחקים זה לזה, משתדלים לצמצם נוכחותם, משפילים מבט, על מנת שלא לחדור אל המרחב הפרטי של זולתם.

מאחר שסיימנו את כל ההדרכות בשעה מעט מוקדמת מהצפוי הספקתי לעבור במלון, להשתחרר מהמחשב הנישא- המשקולת כך אני קוראת לו ביני לבין עצמי, להתרענן ולהחליף בגדים. את חליפת הבגדים המחוייטת והרישמית, החליפה שמלה חובקת גיזרה, בעלת חצאית קלילה באורך הברך. מצב רוחי שפיר ואני מהמהמת לעצמי נעימה שקפצה לראשי בבלי מודע.

דרך חלונות התחתית אני מביטה אל האנשים ברציפים, מנסה להתעלם מהצפיפות הגוברת והולכת בקרון עצמו שהפך להיות כמעט מחניק. מישהו נדחק אליי. אני מנסה לצמצם את גופי למינימום, שלא יתקרב אליי. אך גופו נצמד אליי, ריחו מגיע לאפי, ריח גבר לאחר מקלחת, רענן, נקי, פרשי, לא מתוק מדי. אני לוקחת נשימה עמוקה ומצטערת על כך, מודעת לתנועת גופו מול גופי בהתאם לתנודות ועצירות הקרון.

עוצמת עיניי, מנסה להרחיק מכאן את תחושותיי, לחשוב על העבודה, על הפרק האחרון בספר המתח שמחכה לי במלון, בדרך כלל זה עובד יופי, אבל לא הפעם. במקום זאת, חשה את הרטט ההולך ונבנה בתחתית גופי, מודעת לזקפה שלו ההולכת ומתרומת בגופו, אולם אין לי לאן לברוח ואני כבר לא בטוחה שכרגע רגליי מסוגלות לשאת אותי גם אם היה לי לאן. הרכבת עוצרת ואני מאבדת את שארית שיווי משקל שנותר לי ונאלצת להישען עליו. שומעת אותו לוקח נשימה עמוקה. פוקחת את עיניי, ג'ינס כחול, חולצת כפתורים לבנה תוחה בצווארון, חושפת מעט עור שחום, סנטר מרובע, שפתיים מלאות, עיניים שחורות מרצדות בחיוך זדוני. ג'י מה קורה לי? ממתי אני מגיבה ככה לגבר כלשהו? מלכת הקרח קוראים לי בעבודה מאחורי גבי, והם חושבים שאני לא יודעת.

הוא מחייך אליי, לא מוציא מילה, אוחז במרפקי ומוביל אותי מבעד לדלתות הקרון הנפתחות. אני לא יודעת אפילו באיזו תחנה אנחנו. בשתיקה, הוא מוביל אותי במעלה המדרגות אל הרחוב המואר קלות באור ערבית. אנו חוצים את הרחוב ונכנסים לאחת הסמטאות הצרות. הוא מושך את גופי אל מול גופו, ידו חובקת את ישבני ואני גונחת. מי זה האיש הזה ומה הוא מתכוון לעשות לי? למה אני לא מסוגלת לעשות כלום? לברוח, לצעוק, לשבור לו את היד! כל מה שאני רוצה שימשיך לגעת בי. זרמים חשמליים עוברים בגופי אני מרגישה כמו פלסטלינה, בצק לישה.

הוא אוחז בשתי ידיי ומניח אותן על הקיר, הסימטא אפילה, הקירות גבוהים ואור השמש השוקעת לא נכנס לכאן. זהו מעבר צר בין שני בניינים, מתאים בדוחק לשני גופות מתנועעים. חזית גופו צמודה לגבי, אני רכונה מעט, נשענת בשתי כפות ידיי על הקיר, חשה את האבנים העתיקות. אני שומעת את נשימתו, עמוקה, הוא נושף באזני, שולח לשון ומלקק את התנוך. אני מצטמררת, גופי לוקח פיקוד ואגן ירכיי נצמד לשלו, כפתורי הג'ינס שלו שוקעים בעורי.

הוא שולח ידיו אל רגליי, אצבעותיו מלטפות את ירכיי, מושכות את בד החצאית כלפי מעלה באיטיות משגעת. אני מגרגרת כמו חתולה מיוחמת, מה עובר עליי? מי זה האיש הזה ומה עושה לי? ואו, כבר שכחתי איך זה להרגיש ככה. איזה מזל שלבשתי את תחתוני התחרה החדשים...

הישבן שלי חשוף לחלוטין, אני חשה את אצבעותיו על בשרי, מלטפות את לחיי הישבן שלי, מפשקות את שתי רגליי, קצות אצבעותיו מרחפות בעדינות על העור הפנימי של ירכיי. אני גונחת. שומעת אותו פורף את כפתורי מכנסיו, מפשיל בגדיו, הזיקפה שלו נחבטת על שפולי הגב שלי...ואו, מה אני עושה כאן? אצבעותיו נכנסות לתוכי וזעזוע מרעיד את גופי, שאריות כוח רצוני עזבו זה מכברו ערקו השד יודע לאיזה חיל חיצוני ואני כולי נתונה בידיו. מרגישה את אצבעותיו עוזבות את אחיזתן ומיד בדחיפה מהירה חשה אותו ממלא אותי.

מגרוני בורחת קריאה, שומעת את נשימתו המהירה. הוא יוצא, ממתין שניה, ונכנס שוב, ידיו אוחזות את מתניי, אצבעותיו חופרות בעורי, הוא נע בתוכי, במהירות, בדחיפות, בנמרצות, מתוכי ואל תוכי, וגופי נע בתיאום איתו, כמו שני בני זוג לריקוד המכירים מזה שנים.

חשה את התחושות עולות בתוכי, ממנו, ממני. השרירים שלי מתחילים להתכווץ, ראשי נזרק כלפי מעלה, הוא חובק בשתי ידיו את מותניי מצמיד גופי לשלו, אצבעותיו עולות כלפי מעלה צובטות את פיטמותיי המגורות, הזקורות מבעד לשמלה. זה נותן לי את הדחיפה הקלה הנוספת שהייתה דרושה בכדי להביא אותי אל השיא, ואני צועקת, מאבדת את עצמי לעצמי ולתחושה שלו מתפרק בתוכי.

העולם החיצון לאט לאט חודר מבעד לערפל. אני בין זרועותיו נשענת עליו, והוא עצמו נשען על הקיר מאחוריו. לאט, הוא מתיישר, יוצא ממני, ואני משחררת קריאה קלה, קולטת מה קרה כאן הרגע. הוא מניח אצבע על שפתיי ומחייך.

אני מסדרת את השימלה, תוהה ביני לבין עצמי מה השעה ועד כמה איחרתי לארוחת הערב. הוא מסדר מחדש את מכנסיו, לוקח את כף ידיו מוביל אותי בחזרה אל התחתית.

אין לי מושג איך הגעתי לארוחת הערב ההיא. מן הסתם עברתי אותה על טייס אוטומטי, מסיכת החיוך הקבועה על פניי לא הוסרה, אולם מחשבותיי ריחפו אל מה שקרה שעות ספורות לפני כן.

*** 

פרק שני

פרק שלישי

פרק רביעי