המון זמן שלא כתבתי בכלל.
בינתיים כבר החלפתי גיל (וגם קידומת) - ודווקא אין לי בעיה עם זה בצורה שהפתיעה גם אותי.
הספקתי לעבור המון חוויות מאז אוקטובר האחרון.
היתה לי מערכת יחסים רצינית שנמשכה שלושה חודשים בערך.
היא נגמרה. ולא בצורה הכי טובה.
אבל אחרי שבועיים שלקח לי להתגבר על הכאבים, הרמתי טלפון, וניקינו את האוירה השלילית ואת הטונים שקצת צרמו לי בסיום.
קראתי עכשיו קצת בבלוג שלי.
הבלוג שהתחיל ב- 2005. כשהייתי מובטלת.
זה רחוק ממני שנות אור.
אני מאמינה שיש סיבה שבימים אלו שדי נמאס לי מהעבודה שלי ורק בא לי לא לעבוד יותר, הגעתי במקרה לספרייה שבה שמור הגיבוי של הבלוג.... לקרוא את הדברים שעברו עלי אז.
הכי כיף לי בקטעים שבהם פורץ צחוק ספונטני אמיתי וקולני מהגרון שלי בזמן שאני קוראת את מה שכתבתי.
מצחיק אותי לראות איך דברים חוזרים על עצמם - איך פעם בכמה זמן, וכל פעם מחדש, אני מאבדת את הכוחות, את מאגרי האנרגיה, פתאום נפילת מתח והכל נראה שחור.
היום אני כבר יודעת להגיד לעצמי ברגע שהשחור עולה - שבעצם היום לא שונה מאתמול - וסתם אני נכנסת למרה שחורה בלי סיבה, ושזה בסדר לנוח קצת מאחורי ענן שחור, אבל רק טיפה ורק בידיעה שזה לא באמת.
בדיוק היום קרה לי בבוקר - פתאום הכל נראה חלול, ריקני, כושל, ומיותר.
ותכלס זה לא שונה משבוע שעבר או מאתמול - אז אין סיבה לחשוב ככה.
צריך הרבה כח לחיות את החיים האלו, אין ספק.
בטח ובטח אם אתה אדם מלא רגשות.
עכשיו אני בתקופת קונכיה.
אני מסתתרת בתוך הקונכיה שלי. לא יוצאת אל העולם, לא מכירה אנשים חדשים, מקיפה את עצמי בנינוחות של מה שאני מכירה ולא צריכה להתאמץ יותר מידי בשבילו.
אבל אני כבר מרגישה איך בקצות האצבעות מתחיל לדגדג לי הצורך להוסיף עוד צבעים ועוד קולות ועוד התרגשויות...
כנראה שהקונכיה תפתח עוד מעט ...
ולמרות שכשאני חושבת על קרני השמש שיבצבצו מבעד לפתח באור סנוורין - אני מיד מתכסה לי בפוך ומסתגרת, כי אין לי כח עדיין, אין לי כח להתמודד עדיין, ולהיות אקטיבית, ולעשות...
אבל אני יודעת שעוד מעט זה יהיה. וזה יקרה. וזה בגלל שזה יתאים ויגיע הזמן, וזה מה שאני אצטרך.
בינתיים אני אחזור לפוך שלי, לקונכיה שלי, למקום החם והמוגן והסגור שלי...
וחוצמזה לילה טוב... אולי בהמשך יהיה לי כח לחלוק ולשפוך אור על סיפורים וסערות וקשתות בענן שחוויתי מאז אוקטובר... אבל עוד לא.
לא היום בכל אופן.
כינוי:
gimly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
