הבור

הסרט על העיוורון בעיקר מתמצת את הספר. הויזואליות לא מוסיפה ערך חדש, וקוצר הזמן, מלבד קיצור העלילה, פוגם גם ביכולת לגרום לצופה להבין ולדמיין את חוויית העיוורון מנקודת מבטם של האנשים בסיפור.
עם זאת, המסר העיקרי נשאר בעינו.
אפשר, כמובן, להמשיל את העיוורון בסיפור לקהות כלפי האחר ולדברים רבים אחרים, אבל בהיעדר בסיס מוצק לא נגיע לשום מקום. אפשר גם להסתכל על העיוורון כעל תירוץ למוטט את הציוויליזציה ולבחון כיצד תיבנה מחדש. סטיבן קינג (העמדה) השתמש במגיפה קטלנית, וויליאם גולדינג (בעל זבוב) הצניח את גיבוריו לאי בודד.
אך הנקודה החשובה בסיפור, היא הראייה כבסיס למוסר.
כחיות חברתיות, ההתחשבות באחר היא צורך הישרדותי חיוני, עד כדי הטמעה חלקית במערך האינסטינקטים שלנו, מה שנקרא מצפון. אך ההטמעה אינה שלמה, וחלק ניכר מהמוסר עדיין מקורו בשכל.
כיוון שכך, ברגע שהתקשורת עם האחר נחסמה, הוא נשמט. מלבד הקושי ההישרדותי המוביל לבחירות קשות אך מובנות כמו מאבק על אוכל ומשאבים, ניתן לראות שהדמויות בסיפור מופשטות מכל מאפיין אחר של המוסכמות החברתיות והמוסר: מלבוש, מין, נאמנות, התחשבות, דמוקרטיה.
עץ שנופל ביער לא משמיע קול (כביכול), ובגידה שאין לה עדים הופכת לגיטימית.
בשל הפתאומיות שבמגיפת העיוורון, חושי השמיעה אינם מספיקים להתחדד ולהחליף את הראייה כבסיס לתקשורת וכגורם מפקח. גם הדמויות הראשיות השומרות על צלם אנוש מתגודדות סביב אשת הרופא שעדיין מסוגלת לראות. כשהיא צופה בבעלה בוגד בה עם אחרת, היא מתעצבת אך מבינה לליבם. אולי היתה מעדיפה להיות עיוורת כמוהם ולא לדעת.
אם אין ראייה, אין פיקוח. אם אין פיקוח, אין כדאיות ואם אין כדאיות, אין מוסר.

כלומר - המוסר נובע יותר מהתנייה חברתית ולא מתכונה גנטית ואינו מוחלט ותלוי בפני עצמו.

זהו לדעתי המסר שסאראמגו ניסה להעביר.